החלק הששי והאחרון של קריירת הכתיבה שלי, הוא אולי המשעמם ביותר (מלבד האמא של נתנאל קפקא!) , אבל, באותו זמן – עבורי – הסיום הוא הטוב ביותר. כאן – ורק כאן – אשאר עד הסוף, וכבר דאגתי ליורשים נאמנים ומוכשרים שימשיכו להריץ את האתר לגבהים גדולים וחדשים.
!WE ARE HERE TO STAY BABY, BIGGER AND BETTER THAN EVER
הימים האחרונים ב'מעריב'
עזבתי את 'מעריב' ב-1999. לא התפטרתי ולא פיטרו אותי – פשוט הפסקתי לכתוב להם. זה היה גם בערך בתקופה שעופר נמרודי – שקנה שלוש או ארבע שנים לפני כן את העתון מרוברט מקסוול הבריטי שנפטר פתאום מהתקף לב – נאשם בהאזות סתר לפגישות מערכת 'ידיעות'. אבל גם 'ידיעות' הואשמה בהאזנות סתר לישיבות 'מעריב' (פעם ידעו בישראל כיצד העניינים צריכים לעבוד ומאיזה צד משתין הדג וגנגסטרים של ממש הריצו את עתוני ישראל), אבל 'ידיעות' היתה גדולה מדי מכדי להכניס את נוני מוזס למאסר ואיכשהו 'ידיעות' יצאה מהעניין רק בקנס כספי למיטב זיכרוני, ואז אחרי שנה-שנתיים די שקטות, באה פרשה חדשה, חמורה יותר, וערערה את השקט: עופר נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר.
העיתון, הלום מההסתבכויות של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות מפתיעה ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב יעקב נמרודי (משפחה על הכיפאק המשפחה הזאת!), שהסתיימה אף היא בהרשעות. בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ולמרות שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב "מעריב" לעמוד מאחורי המו"ל שלו. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר.
כשנמרודי שב לניהול העיתון, הוא מינה את דנקנר לעורך. "מעריב" המשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו ואף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות ה-80, עדיין הפער בינו לבין "ידיעות אחרונות" היה גדול מאד. עריכתו של דנקנר התאפיינה בניסיון להפוך את "מעריב" לעממי יותר. הוא שאף לעשות מהעתון פחות עיתון של 'רמת אפעל' וסביון, ויותר עיתון של שכונת התקווה וחולון – עם ידיעות חדשותיות שהיו קצרות, תמונות ותצלומים צבעוניים שתפסו מקום רב, וכותרות ראשיות בומבסטיות על שוד, רצח, ואונס, שבעבר נשמרו אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים.
דנקנר הבין גם שמוסף הספורט חייב להיות מרתק וסקסי , והוא הבין את חשיבות אירועי הספורט הגדולים – האייטמס החשובים ביותר בהעלאת התעניינותו של הציבור – כמו בעיתון המתחרה. לכן אני מאד מתפלא שהוא לא התערב בקצר שנוצר בין עורכי הספורט ועבדכם.
מה שדנקנר כנראה לא הבין, לא ידע, או לא הכיר – אף פעם לא פגשתי או דיברתי איתו – זה שיש לו אחד שקוראים לו מנחם לס והוא תפור עשר לכותרות, מאמרים, ושריפות שיכולים ליצור ולקיים בדיוק – אבל בדיוק – את השינוי שהוא רצה. זה הרי הלחם והחמאה שלי.
אצל דנקנר היו חילופים תכופים של כתבים ועורכים, פיטורים שרירותיים והוא יצר אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, בכל מערכות העיתון, ואני זוכר שהיתה קנאה, הסטה, ותחרות כזאת פרועה בין מערכת למערכת שכניסה ממערכת אחת לשנייה היתה צורכת מפתח מיוחד וקוד מיוחד, שלי אף פעם לא ניתנו. הייתי מחכה עד שמישהו יפתח דלת, והייתי מתגנב בריצה דרך הדלת הפתוחה. פעם הגעתי לאיזה חדר בודד, והכל מסביבי היה סגור, והתחלתי לחשוב מה הסיכוי שאמות שם מרעב.
אז בתוך הבלגן של אשמת נסיון לרצח של בעל העיתון, חזרתו לראשות העיתון, ומינויו של דנקנר ששכר ופיטר כתבים ועורכים כמו במשחק דמקה עד שלא ידעת מי עורך ומי לא (ולכן אני לא ידעתי מי העורך שלי, השרצקי הזה או ההברון ההוא, אבל מאחר ששניהם התעלמו מקיומי, לא היה לי חשוב – או מעניין – מי העורך. שניהם היו CLUELESS) הפסקתי לכתוב שם בדיוק בזמן שהיורם הזה דנקנר היה צריך אחד בדיוק כמוני.
איך אומרים החברים שלי באור יהודה? חלב שנשפך.
איש לא טרח לזרוק מבט או לבזבז שליש מחשבה אפילו על אחד 'מנחם לס'. פשוט הפסקתי לכתוב, ולמיטב ידיעתי איש לא הרגיש או ידע זאת – וכמובן איש לא התאבל על כך (ושני עורכי הספורט, להיפך, רקדו 'מים מים, היי מים בששון' ב"לאונג' העתונאים" – לאונג' יעני עם שולחן ארוך כמו בקיבוץ וכמה כסאות – כל בוקר עם הקפה המגעיל שהיה שם) משך כמה וכמה שבועות.
החלטה גורלית
באותה תקופה החלטתי עוד החלטה גורלית שהושפעה מהיותי בת גלימי בנשמה, ביץ'-באם, שייט בינוני, ודייג בינוני/טוב (אבל חולה דייג): מה הטעם להמשיך ללמד אם אני יכול להתפטר מהאוניברסיטה (שם הייתי פרופסור 'מלא' עם TENURE – קביעות – גרתי שני בלוקים מהמחלקה, ורק אונס סטודנטית היה זורק אותי משם או מפסיק את עבודתי) , לעבור עם גייל לפלורידה, ולהתחיל ליהנות גם מה-SOCIAL SECURITY שלי ומביטוח המנהלים (K-401) שהצלחתי להעצים ב-33 שנות הוראה (אני תרמתי את המקסימום שהיה מותר לי – 12% ממשכורתי כל חודש – והאוניברסיטה השוותה את תרומתי – ובכך לחיות על הכנסה חודשית כפולה משהייתה לי כפרופסור באוניברסיטה.
וכמובן גם להרביץ SHOT של וודקה או סקוטש מתי שבא לי מבלי לחשוש שאריח מאלכוהול לסטודנטים שלי.
היכן וכיצד להשקיע את הכספים היתה החלטה שלי עם מגבלות שהאוניברסיטה הטילה כדי שפרופסורים נאיביים – כמוני – לא ישקיעו ב-HEDGE FUNDS שהבטיחו תשואות לא נורמליות.
ה-NBA והכתיבה – עם כל הכבוד, והיה הרבה כבוד – יכולים לחכות שנה. שום נזק לא יקרה.
ב-1999, כשאנחנו כבר גרים להנאתנו בפלורידה, מגיע טלפון מאחד הכתבים מעיתון 'הארץ' ושואל אם בא לי להתחיל לכתוב טור שבועי ב'הארץ'. אני גדלתי על 'הארץ' כשהיה העתון של הציונים הכלליים וה'בורגנים' מגיל אפס; תמיד תמיד אהבתי את העיתון (עד שהפך לשמאלני ולעתים אפילו אנטי-ישראלי בשנים האחרונות), ולהחזיקו ביד תמיד נתן לי בשנים עברו את אותה ההרגשה שהיתה לי (ועדיין יש אם כי פחות) כשהייתי מחזיק את הניו יורק טיימס (ולאלה המתפלאים מה קרה עם הניו יורק טיימס אז לצערי גם הוא הפך להיות שמאלני ואנטי-ישראלי).
בקיצור, הרגשתי שזה כבוד גדול לכתוב שם.
כמובן שזה היה לפני שידעתי שאבי רצון הוא העורך, ורון קופמן סגנו.
שוב תחת אבי רצון – אבל הפעם ב'הארץ'
היתה לי שם תקופה נחמדה עם משכורת של $600 לחודש,ושלחתי לעיתון מאמרים ארוכים משך כמה חודשים. אבי רצון חזר להיות העורך שלי, אבל לא היה לי כל קשר איתו אלא עם העיתונאי הראשי שלהם בספורט ששכחתי את שמו, ושהיה כותב בעצמו פוסטים מצויינים ארוכים של איזה 1,500 עד 2,000 מילה. הוא רק ביקש ממני להתעדן בסגנון, להימנע מאנגלית, ולכתוב יותר "שמרני ורגוע ופחות בומבסטי". היי, אני יכול לכתוב כמו דיימון רניון, אבל גם כמו מנדלי מוכר ספרים. JUST ASK.
כתבתי שם כמה מאמרים טובים מאד, אך ברוב קמצנותם ב'הארץ' הם לא שלחו לי את מאמרי, ורק כמה בודדים מאד מהם הצלחתי לקרוא כשחברים שלחו לי אותם. הכל נמצא שם בארכיון, ואולי ב'בית אריאלה'. המוטיבציה היתה בירידה כי לא היה לי כל קשר עם הכתבים האחרים בעתון או עם הקוראים, והטאקלים היחידים היו לי עם סגן העורך, שמן אחד קרח ומכוער ושמו רון קופמן.
אני לא סבלתי את רון קופמן מהרגע הראשון שפגשתי אותו באולימפיאדת אטלנטה (AND VICE VERSA על בטוח!). כל מה שהשמן עשה שם היה לצחוק וללעוג על 'האמריקאים המטומטמים'. האולימפיאדה כולה קויימה בקיץ טיפוסי של אטלנטה כשהטמפרטורות מגיעות ל-35 מעלות, והרטיבות ל-100%. ל'רון השמנמון' היה חם מדי וקשה מדי ללכת לתחרויות באיצטדיונים הפתוחים, והוא כנראה כיסה את רוב האולימפיאדה ממרכז העיתונאות המאוורר. אני, בכל אופן, לא זוכר אותו באף תחרות, לא בחוץ ולא בפנים. לא זכור לי שראיתיו אפילו פעם אחת בבריכה או במגרש הכדורסל. הוא כמובן יכול לטעון בדיוק הפוך – שהוא גם לא ראה אותי. נשאיר זאת לאחרים שאני כן זוכר אותם – יעקב זיו למשל שהיה שליח 'מעריב' כמוני, ושראיתיו בכל מקום – שינסו להיזכר מי רץ עם הלפטופ שלו לכל תחרות והיה רטוב מזיעה מכף רגל ועד ראש – רון קופמן או דוקטור לס.
בקיצור, היו לנו כמה תאקלים מילוליים, וכשהתחלתי לכתוב 'בהארץ' הוא התעלם ממני לחלוטין.
עד שיום אחד – נדמה שאז הוא כבר היה העורך – הוא אומר לי (אני כבר לא זוכר אם פנים אל פנים, בטלפון, או באימייל) "בעל העיתון לא יכול לשלם לך יותר אז זהו, זה הסוף שלך כאן".
תמה התקופה ב'הארץ'.
ארבע שנות סרפינג, שייט, דייג, טניס, וגולף בדרום פלורידה
(וקשר ראשון עם הופס)
התחילה תקופה של 4-5 שנים בפלורידה שכל מה שעשיתי בה היה לשחות, לתפוס גלים, לעשות SURFING (כל עוד יכולתי שהיה בערך עד שנת 2006-7), לשחק המון טניס בקלוב טניס יקרתי ביותר (הצלחתי אפילו לייצג את מחוז פאלם ביץ' כזוג מס' 5 בשתי אליפויות – לגילאי 70+ ) וקצת גולף, ולשוט לאורכה של פלורידה בסירת המפרש שלי באינטרקוסטל, עם 'יציאות' לאוקיאנוס פה ושם.
למזלי גם הפכתי ל-SOBER מחלט ולא נגעתי יותר באלכוהול, וזה משנת 2002 ואילך.
אין לי מושג כיצד נוצר הקשר עם הופס.קו.איל. כשאתה בן 79 אתה זוכר טוב מאד דברים שקרו לפני 70 שנה, פחות טוב דברים שקרו לפני 40 שנה, כמעט לא זוכר דברים שקרו לפני 10 שנים, ולא זוכר בכלל דברים שקרו אתמול.
אז אני לא זוכר כיצד הכרתי את שרון סולומון ושגיא כהן בעלי ועורכי הופס הישן, אבל התפעלתי ממש מפועלם של שני הצעירים האלה שהצליחו להקים בכוחות עצמם, ובכספם – וללא כל ניסיון עתונאי או כתיבתי אחר – אתר שהיה כה מוצלח ומעניין. באתר של אז הופיעו אולי 3-4 מאמרים חדשים לשבוע, והייתי אומר שהיה ממוצע של אולי 100-150 תגובות לשבוע. האתר היה אז מין סוד כמוס, אבל ממש יהלום מוסתר שרק מעטים שמעו עליו. סלומון ושגיא כהן היו טובים. יותר מזה – הם היו טובים מאד, והרבה לפני תקופתם וכל מה שהיה בעיתונים ובאינטרנט בעברית של אז על ה-NBA!
הופס הישן של שרון סולומון ושגיא כהן
התחלתי לכתוב בכיף. הם נתנו לי 'שם כתב' ו-'סיסמא' ויד חופשית לכתוב כמה ועל מה שאני רוצה.
אם זכרוני אינו מטעה אותי זה היה ב-2005.
לא לקח יותר משבועיים-שלושה להבין שאני מחזיק להם את האתר. בארכיון של האתר ראיתי שמות של כמה צעירים שכתבו טוב מאד, אבל שמות שנעלמו, ודי מהר רוב המאמרים היו שלי, ואחרי היה שרון סולומון שכתב אולי פעם בשבוע, ומדי פעם מאמר מכותב זה או אחר.
ניסיתי לעזור בכל מה שיכולתי לשרון, כולל חידונים (אמנם האינטרנט כבר פעל, אבל מנועי החיפוש היו הרבה פחות משוכללים מהיום והצעירים לא יכולים היו סתם להיכנס למנוע חיפוש ולמצוא תשובה; גם שאלתי שאלות די מסובכות וקשות) שדי הצליחו (לפעמים יותר מ-100 תגובות), התחלתי עם סידרת "50 האגדות" בה כתבתי פעם בשבוע משך 50 שבועות על כל 50 נבחרי ה-NBA ל-"50 LEGENDS" (סידרה שבה אני משתמש לעתים עד היום), פתחתי 'קורס למאמנים בכתב' (שהצליח ביותר והעלה את מספר הגולשים), וכתבתי שם הרבה על אליפות מיאמי של 2006 שדוויין ווייד כיכב בה, שהייתי בכל משחקיה הביתיים, כולל ראיונות עם שקיל או'ניל ומה לא.
אולי שנה או שנתיים אחרי זה התחלתי לכתוב גם בדה-באזר.
הופס ודה באזר בעת ובעונה אחת
כמו ההתחלה עם הופס שאיני זוכר אותה, כך אני גם לא זוכר כיצד התחלתי לכתוב לדהבאזר. אבל התחלתי, והמשכתי איזה שנה וחצי-שנתיים.
עתה אני יכול לנסות להשוות את כתיבתי להופס של אז לכתיבתי בדה-באזר של אז: זה הרגיש כמו לכתוב ל'ידיעות' (הופס) נגד לכתוב ל'הארץי (דהבאזר). בהופס הרגשתי בבית, הרגשתי שאני כותב לקהל כלבבי, וחיבבתי מאד את שרון סולומון ושגיא כהן. היתה זו חיבה גדולה שנשארה עד היום, אם-כי מפליא אותי ביותר כיצד שני עכברי כדורסל שהיו חולים כרוניים ביותר כמוהם – חולדות ממש – נעלמו ואינם כאילו בלעה אותם האדמה. תמיד השתאיתי כיצד אוהד מטורף של NBA מסוגל לסובב את הסוויץ', להיעלם, ולאבד עניין ל-ח-ל-ו-ט-י-ן בליגה ומה קורה בה! סולומון – ישראלי שנולד וגדל בהודו ומאמין שהמשחק הרציני היחיד בעולם הוא קריקט – מתעסק היום בתקשורת מבחינה עסקית, ושגיא כהן – בחור לא מאה, אלא אלף – הפך לבעל משפחה, ואיש היי-טק.
אני ניסיתי כמה שנים לשמור על קשר איתם. כל שנה הזמנתי אותם למפגשי 'הופס', ושרון אפילו הבטיח לכתוב משהו, אבל אף פעם לא יצא מזה כלום, לא השתתפות במפגשים שלנו כדי שאוכל להציג לכתבים החדשים ולגולשים את דור המייסדים, ושום-כלום. אז זהו. מצדי הניסיונות נגמרו. אם אי פעם יעניין אותם מה קורה, אולי הם עדיין זוכרים את כתובת הדומיין (אגב, בקשר לכתובת הדומיין, שוחחתי במקרה עם מומחה ישראלי לשמות 'DOMAINS' והוא התפלא מאד שהם הצליחו להשיג שם פופולרי כ-"HOOPS.CO.IL" כשאתר "HOOPS" בארה"ב הוא MAJOR WEBSITE!) והם יוכלו להיכנס ולראות מה קרה עם האתר הקטן שהם בראו.
נחזור לדה-באזר. לא היתה לי כל אחריות להופס או לדה-באזר. את רונן דורפן הכרתי בניו יורק כשעוד כתבתי 'למעריב' – ג'ינג'י כזה, גאונצ'יק קטן, שדיבר אלף מייל לשעה, קפץ מנושא ספורט אחד לשני, ובעשר דקות עבר על כל מה שקורה בספורט האמריקאי, הישראלי, והבינלאומי (כולל תימן ובנגלדש, ועוד איזה עשר שאלות על בייסבול, פוטבול, וחתירת קיאקים). חיבבתי את הג'ינג'י, ומאז היה בינינו קשר מסויים כמה פעמים.
אני לא זוכר כיצד התחלתי לכתוב בדה-באזר. לא לקח לי הרבה זמן להבין שרוב הגולשים שם הם אשכנזים צעירים בגילאי 25-40 בעלי השכלה גבוהה רובם, שאוהבים לשמוע את עצמם. הרגשתי בהרבה מהדיונים שם שלעתים הייתי נכנס אליהם – שה'דיונים' עוברים כל גבול וטעם טוב עם טונות של גיבובים ובילבולי הביצים, כמו ה-450 תגובות (איזה 125 תגובות מאחד בשם איציק, ועוד איזה 125 תגובות מאיזה אחר בשם צביקה – אני מקווה רק שהוא לא אותו 'צביקה' שלנו…), על אחד הפוסטים שם על האישה המוסלמית באולימפיאדה, ועתיד האישה המוסלמית במאה הזאת).
לי יש רושם לפי הסטייל והתוכן של המתדיינים שם שגולשי דה-באזר מאמינים באמונה שלמה שהם מבינים גדולים בספורט, ושהדיונים שלהם הם בדרגה אחת מעל ומעבר השאר. (מאז, אגב, חל שיפור – לדעתי – בשנתיים האחרונות בסוג ורמת הדיונים, אבל אני לא אוהב את הפורמט החדש שלהם שאני מאמין שהבריח די הרבה גולשים, מ.ל 19/8/18)
אין לי ספק שרוב הגולשים שם הם אינטליגנטים מעל הרמה הממוצעת, אבל, בגדול, 'אינטליגנטים-יורמ'ים' שמוכנים לדסקס משחק מכאן ועד להודעה חדשה מבלי שרובם אי-פעם השתתפו, או היו באחד. קהל גולשים שרובו כנראה לא יעיז לקנות כרטיס למשחק כדורגל בבלומפילד או ב-טדי', מפחד מה-"וילדה חייס" באצטדיון, מ'החיות ביציע', מהחנייה המסוכנת למכונית, ומפיצוח הגרעינים מלמעלה ולמטה. ז"א הבנתם היא תיאורטית-מתוחכמת-מלומדת-מתנצחת-אקדמאית-מגרה דיונים, מאיזה שהוא מקום שהם רוצים שתחשוב שהוא 'גבוה' , והיא באה מפיות של כאלה שרובם לא שיחקו ולא התלכלכו הרבה, לעומת ה-"STREET SMARTS" – האוהדים הפשוטים שהם המבינים האמיתיים ביציעים 2 ו-4 בבלומפילד כי הם שיחקו, התלכלכו בשכונה, והם מבינים את ה-NITTY -GRITTY של המשחק. כמובן שישנם יוצאים מין הכלל, אבל אני מדבר על גולשי דה-באזר כקבוצה.
התגובות למאמרי בדה באזר היו כמעט תמיד מתנצחות, תוקפניות, מאתגרות, מתוחכמות, וערמומיות. כל מאמר כמעט נתקל בהתקפה רבתי מכל צד עם בקשות לרפרנסים, הוכחה, והצדקה. במקום שארגיש שאני כותב לחברים, לרוב הרגשתי שאני נמצא במין 'מאבק' או 'תחרות' נגד גולשים סופיסטיקנים שתמיד רצו להראות לי כמה חכמים הם, וכמה הם יודעים. לפעמים זה ממש הצחיק אותי. לא אדגיש שמות, אבל היו כאלה שעשו מזה מנהג להתקיף כל מאמר שלי אחרי שדשו בו וחיפשו קצוות של יוד למתקפה רבתי.
פה ושם היו כמובן מחמאות, BUT FAR AND FEW BETWEEN.
זה אף פעם לא הפריע לי (חוסר הפירגון) , אבל חשבתי שבמאמר על הסטוריית הכתיבה שלי, חשוב להזכיר זאת.
בדה באזר לא 'הגיבו' על מאמרי אלא 'התדיינו' עליהם ו'התווכחו' עליהם. כשכתבתי להופס הרגשתי שאני כותב לתיכוניסטים בחיפה מבסמ"ת, וכשכתבתי לדה-באזר הרגשתי שאני כותב לתיכוניסטים בחיפה ב'ריאלי'. כשכתבתי להופס הרגשתי שאני כותב למבוגרים המשחקים טניס בכפר המכביה, היושבים בבתי קפה בבן-יהודה, או עובדים במוסך ברח' המסגר, וכשכתבתי לדה-באזר הרגשתי שאני כותב לחבורת פרופסורים חיוורים במכון וייצמן.
עם שרון סולומון ושגיא כהן מהופס מיד יצרתי יחסי חברות כולל טלפונים ואימיילים. בדה באזר לא היה לי אף חבר, אפילו שהייתי ביחסים טובים עם גיל שלי (שהזמין אותי לארוחת דגים טובה, ושלדעתי הוא מצויין, והכוח מס' 1 של דה-באזר), בני תבורי (אחלה גבר – כנראה המבוגר ביותר בדה-באזר – שהזמין את גייל ואותי לארוחת ערב בקיבוצו שם הכרנו גם את אשתו החמודה), ורונן דורפן (ששתיתי איתו קפה בוקר אחד בהוד השרון ב'ארומה' וסתם WE SHUT THE BREEZE – במילים אחרות – קישקשנו). היה עוד אחד בדהבאזר שמאד חיבבתי – עמית לוינטל (שאת שמו אני לא רואה שם יותר). הוא-הוא שמאד עזר לי בתחילה עם התכנה של דהבאזר ועם הניטי-גריטי של הבעיות הטכניות. הוא הזמין אותי לדירתו בצפון ת"א (שנראתה כמו דירה בהמבורג, אחרי ההפצצות של בנות הברית במלחמת העולם השנייה) ועינג אותי בלימונדה מרעננת בזמן שישב איתי בסבלנות עד שקלטתי את הדברים.
לדה-באזר כתבתי כמה מאמרים ארוכים וטובים מאד שהייתי גאה בהם, כגון המיוחדות בבייסבול שאין כמוה בשום משחק אחר; מדוע מייקל ג'ורדן היה עליון על כל האחרים (עם ההשוואה הספציפית ביותר שאי פעם נעשתה עליו נגד קובי בעברית, וגם באנגלית לא ראיתי דבר דומה, עם המסקנה שמייקל היה בקלאסה שונה לגמרי); כמה מאמרי איגרוף מקוריים, ועוד כמה עשרות מאמרים ארוכים שעבדתי עליהם רבות.
משך כל השנה הראשונה דורפן כנראה הורה שמאמרי ייכנסו כמו שהם ואני מעריך זאת מאד. לצערי "כולם הלכו לאיבוד" לפי רונן דורפן, כשהאתר שלו עבר לפורמט החדש ואין דרך לשחזרם. חבל מאד. אני חושב שכתבתי שם בערך שנה עד שאחד בשם איתן בקרמן (גם את שמו אני כבר לא רואה בדהבאזר) שהיה מין מנהל אדמיניסטרטיבי/עורך שהחל ל'טפל' במאמרי. הדבר הברור ביותר שעשה היה להוריד את מאמרי – אפילו הטריים ביותר שרק נכנסו – לשורה השנייה או השלישית של המאמרים – ז"א כאלה שכבר נקראו, ומאמרי הלכו שם לאיבוד כי רוב הקוראים הולכים רק למאמרים החדשים בשורה הראשונה, ורובם לא טורחים להסתכל באזור 'המאמרים הישנים'. אני לא יודע אם זאת היתה דרכו להראות לי שמאמרי "פחות חשובים" או מה, אבל זאת עובדה שכל מאמר חדש שכתבתי מיד הורד ע"י מישהו למטה.
הסכמתי שישים אותי קבוע בשורה השנייה או אפילו השלישית (פעם הפורמט שלהם היה אחר מזה של היום כשהמאמרים הופיעו ארבעה בשורה הראשונה, ארבעה בשנייה, וכן הלאה), ואפילו התחייבתי למאמר אחד ליום, עם תנאי שתמיד ישים אותי באותו מקום – לא חשוב היכן, אבל באותו מקום, באותה משבצת – ואז הגולשים היו מתרגלים ויודעים היכן למצוא אותי. לא רק שהוא לא נענה לבקשותי, הוא אפילו לא ענה עליהן.
כתבתי על כך לרונן דורפן, ולהפתעתי הוא לא התערב. זאת היתה תחילת הסוף.
לך תדע. אולי שניהם הגיעו למסקנה שאני לא טוב לדה-באזר. מה שעוד גרם לטאקלים היתה מעורבותי בתגובות על מאמרי פוטבול שכתב איזה בעל מסעדה בברלין ששמו ברח לי מהראש, ושהיה אחד מהאבות המייסדים של האתר (הוא השלישי, עם בקרמן ולוינטל שאת שמו אני לא רואה יותר, והם היו ממייסדי האתר!). הוא כתב טור קבוע שבועי על פוטבול, ומדי כמה שבועות או חודשים כתב על טיול משפחתי תיירותי עם אשתו וילדיו, וגולשי דהבאזר רבים השתינו מרוב הנאה מקריאת התאורים המשפחתיים האלה על גדות איזה נהר או בשיפולי איזה הר).
הוא כתב פריוויו שפורסם לעתים אחרי שחצי מהמשחקים כבר שוחקו ביום ראשון, ולפעמים כתב דברים כל כך מקוממים, ולעתים לא נכונים, שהייתי חייב להגיב על כך. הרבה מתגובותי החלו להימחק. עם "מסעדן-החומוס- הברליני- שהיה-פעם-עתונאי-די-מפורסם-בישראל" הזה היו לי כמה טאקלים קשים מאד, וכאחד מהאבות המייסדים של האתר אני בטוח שהוא דרש שיעיפו אותי. פעם הוא אפילו כינה אותי "שטן" באחד האימיילים שלו.
חזרה לבקרמן. הוא היה טיפוס שמעולם לא פגשתי אישית אבל נשמע לי מטורלל-מוזר-אסטרונאוט כזה שגר בשכונה ערבית ביפו, ולפי מה ששמעתי מלבד דהבאזר לא היה לו מקור פרנסה אחר. הבנאדם בילבל לי ת'מוח ואת הביצים כמעט מהרגע הראשון. הוא גם היה זה שכתב לי ש-"אתה מפוטר" מדה-באזר, למרות שאף פעם לא הייתי מועסק על ידם.
אני לא יודע אם היה דבר ספציפי שגרם לבקרמן להודיע לי לא לכתוב יותר, או ששם הגיעו מים עד נפש איתי והביקורות שלי (שתמיד היו על טהרת הספורט בלבד ולא שום דבר אחר), וזה גם לא מעניין אותי – – – עד כדי כך לא היה איכפת לי להפסיק לכתוב להם, עם ההחלטה להשקיע את האנרגיה שלי בהופס.
אני בטוח שגם רונן דורפן – שאיתו נשארתי ביחסים נורמליים-נוחים עד לפני איזה שלוש שנים כשכנראה העלבתי אותו עם איזה מסר שכתבתי לו על פוסט שהוא כתב על כדורגל אנגלי – העדיף שלא אהיה בדהבאזר. אולי זה לא נכון, אבל זוהי הרגשה אישית. גם לפני זה – עוד כשכתבתי לדהבאזר – כתבתי כמה מסרים שכנראה הוא קרא כ"לא מחמיאים" לכתבותיו שהיו טלגרפיות וקצרות, ולא היה לי מושג מה הוא מנסה לומר, או מה הפואנטה שלהן למרות בירבורי המילים הגבוהות.
אני כנראה אחד היחידים שלא אוהב לקרוא את דורפן בגלל סגנון כתיבתו. לא ביג דיל. פשוט עניין של טעם וריח.
דורפן הוא צעיר (כבר לא כל כך צעיר!) מוכשר ביותר, אינטליגנטי מאד, עם זיכרון נפלא לפרטים, וידע רב. הזכיר לי מאד את אמיר אפרת, הרופא-עיתונאי-גאון של 'ידיעות'. קצת כמו עידו גילרי שלנו. כשעברתי לגור בגרינוויל הוא הראשון שכתב לי שזאת העיר של SHOELESS JOE. לך תדע מהיכן הוא ידע חתיכת אינפורמציה זו! ישנה לו יכולת עליונה לכתוב במין עברית גבוהה-גבוהה במילים ספורות, ועם תובנה כזאת שכאילו מזמינה סיומים של "ושהמבין – יבין" (או לעשות מדבר פעוט עניין שכאילו הוא ברומו של עולם עם השלכות פוליטיות-כלכליות-דתיות-חברתיות כמו למשל המאמר על הנקבה ההודית באולימפיאדה בבדמינגטון שבמקרה קראתי, והוא עשה מההופעה שלה חדשה עולמית בעלת משמעויות גלובליות לכל שארית המאה הזאת, כשכל מה שהיא עשתה היה לחבוט טוב מאד בכדור נוצה!). ישנה לו גם יכולת להסיק מסקנות ולקבוע דברים בסגנון כתיבתו כאילו אין טעם לדון בהן כי הן ככה, בדיוק כמו שדורפן קבע, כאילו הוא קיבל אותן – את המסקנות – מלמעלה, כמו עשרת הדברות שקיבל משה רבינו יום אחד במדבר.
כל הכבוד. הוא נחשב ע"י כמעט כל גולשי דהבאזר כמתנת אלוהים לאתר. כמעט כולם אוכלים ובולעים את מאמריו הסופר-קצרים וסגנונו המיוחד. לבריאות. אותי סגנונו ומאמריו לא מושכים במיוחד, ותאמינו לי שזאת לא קינאת סופרים. בגילי אני מקנא רק בכם, גולשי הצעירים. על טעם וריח אין להתווכח, וברור לי לחלוטין שהוא-הוא בדיוק המפתח להצלחת דהבאזר.
אבל מה? משהו כנראה כבר לא עובד שם כמו בעבר (או שאצלנו משהו עובד מעל ומעבר!) וההוכחה היא מספר הנכנסים לדה-באזר ליום (שלפי תומר שנאן שלנו, אחרי שפיגרנו אחריהם בשנים הראשונות, השתווינו אליהם, והיום אנחנו עולים עליהם בהרבה במספר הכניסות ליום). אבל זה לא משנה. אני לא מרגיש שישנה בינינו תחרות, והם טוביםלקהל הגולשים שלהם ואנחנו טובים לקהל הגולשים שלנו.
אמי מרגיש צורך לחזור על עצמי כדי שלא אובן שלא כהלכה: רונן דורפן הוא אחד הטובים שיש לנו בעברית. אני פשוט לא סובל את צורת כתיבתו הכאילו מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולעתים בכמה מילים ספורות בהן הוא נותן לקורא "לסיים את הסיפור לעצמו" סגנון זה כנראה אהוב ומקובל על שפוטיו בדהבאזר, וכל הכבוד לו על כך, ושהוא וגולשיו ימשיכו ליהנות ולהיות בריאים ומאושרים. בכיף. שיהיה לבריאות. אני, אישית, לא אוהב את סגנון דה-באזר ואני שמח שאני כבר לא שם כי הייתי שם נזם זר.
ברוך השם שיש מקום לכולנו, וברור לי שישנם הרבה ששונאים אותי ואת סגנון כתיבתי. היי, זה עולם חופשי.
אתר הופס 'החדש'
אחרי שעזבתי/פוטרתי/ נשבר-לי מדהבאזר, ולהם נשבר ממני (בחר את מה שבא לך) החלטתי להקדיש את זמני והאנגריות שלי להופס, ורק להופס. אבל הופס לא היה שייך לי. באותם שבועות שרון סלומון ושגיא כהן סגרו את האתר פעמיים מפאת חוסר כתבות וחוסר תגובות. צלצלתי לשרון ושאלתי אותו מה קורה. הוא אמר שהאתר גוסס, ושהוא ושגיא לא יכולים להרשות לעצמם לשאת בהוצאות האתר יותר, והם עומדים לסגור אותו אלא אם-כן יימצא קונה לאתר.
כבר כמה חודשים הם מחפשים קונה אבל 'נאדה'.
שאלתי 'HOW MUCH' והוא ענה "$1,000, ומה שאנחנו חייבים ל-HOST של האתר" (שלמיטב זכרוני היה עוד איזה $600). עניתי שאני קונה.
וקניתי.
זה היה, נדמה לי, ב- 2006 או 2007.
החלטתי שאני הופך את האתר להובי ולעיסוק בגימלאות שלי – כל זמן שאהנה מזה – ויצאתי לעבודה.
אנא תתקנו אותי כי איני זוכר הרבה מההתחלה כי כל האנרגיה היתה בכתיבת 3-4 מאמרים ליום, כל יום, עם נסיונות למדורים חדשים, חידונים, ומה לא.
אחרי מספר שבועות מספר הגולשים החל לגדול בהדרגה. אינני זוכר כבר מי היו הכתבים הראשונים שהחלו לכתוב לי אז בקביעות, אבל נדמה לי שרועי ויינברג, אלעד אייל, אהרון שדה, וינון יבור היו בין הראשונים. היו עוד אבל אני כבר לא זוכר מי.
החלטתי החלטה לעשות שינוי מהותי ולהקים "צוות כותבים". במקום שיכתבו לי וייעלמו, החלטתי להציע לכמה להפוך ל'אנשי צוות' כדי שירגישו מין חובה להמשיך לכתוב. במשך הזמן צירפתי לצוות גם את גיל ברקאי, יואל שרוין, שמואל מוניץ, שרון סולומון, שגיא כהן, מרק בלינדר, איציק אלעמרי, ארז רווח, תום שלומוביץ', ונתנאל קפקא. איש מהם לא נשאר, כפי שאתם יודעים, כי הם אינם. היחידי שניפרדתי ממנו בריב היה מארק בלינדר, למרות שהבנאדם חייב לי המון בזאת ששכנעתי אותו ללמוד באדלפי עזרה סוציאלית עם התמחות ב-PSYCHOTHERAPY ולא מנהל ספורט, דבר שעשה והיום – עד כמה שידוע לי – הוא PSYCHOTHERAPIST באיזה שהוא חור בניו-ג'רסי. נדמה לי שלעתים הוא מצייץ במאמר או תגובה לדהבאזר. אולי הוא עדיין עושה זאת אבל אני ניכנס לדהבאזר לעתים רחוקות ולפחות בפעמים שנכנסתי הוא לא היה.
שרון סולומון ושגיא כהן – שני הבעלים הקודמים – היו 'אנשי צוות' כי כך הצעתי להם, עד שהעפתי את שניהם כמו טילים כשישבו על ישבניהם הגדולים ולא תרמו מאומה.
רועי הזכיר לי שמכל הגולשים של אז נשארו רק ישראל קרמר, שי אוהד הקאבס ו-K-700, ואולי עוד אחד או שניים. ככה זה – דור הולך ודור בא, אבל אני חי היום עם הרושם שהפעם כמה גולשים יישארו איתנו עד שיחטפו אולצהיימר. ההבדל הוא שהופס הישן פשוט לא הקים קהילה אמיתית, והכל היה מין יריות מהמותן, עם חוסר התמדה וחוסר CONSISTENCY. לנו, היום, נוצרה קהילה אמיתית בגלל צורת האתר, ההמשכיות שלו, והעזרה של רון טחן עם הפייסבוק שלו.
לאט לאט – ובקביעות – הצטרפו אנשי הצוות הנוכחיים, מי שיותר מוקדם ומי שיותר מאוחר. החלטתי שהאתר חייב לקבל מין צורה מסודרת, קביעות והתמדה בצורה ובתוכן, והמשכיות. הצוות המונה כיום מעל 50 איש מתפקד מצויין – כל אחד לפי יכולתו וזמנו כי כולנו מתנדבים. לאחרונה הוצאתי 5 אנשים מהצוות שנעלמו לחלוטין – ומלבדם האשך, עגל, ואסי שביקשו לצאת מהצוות בגלל הרגשה שניגמר להם הזמן, ונעלמה המוטיבציה, להמשיך לכתוב, אבל שלושתם ממשיכים לתרום ב-ג-ד-ו-ל בתגובות. מצד שני נוספו אנשי צוות מצויינים חדשים כשהחלטנו להוסיף פוטבול, בייסבול, וא"ק כמדורים נוספים לכדורסל, והאתר פורח (כל הכתוב באדום ניכתב היום, ה-20/8/18 ולא לפני שנתיים כמו שאר המאמר).
את רועי מיניתי לסגן עורך כשהיה בן עשר. כבר אז גיליתי בו יכולות כתיבה מצויינות, ידע במחשב, ויכולת ארגונית. אז גיליתי כוכב נוסף – מידן בורוכוב. מידן היה תוספת אדירה, והוא הביא איתו פנינה: את מומי, נהג המונית הנערץ. מספר הגולשים זינק מיד למעלה בגלל מידן ומומי.לא עבר זמן רב ועשיתי גם ממנו סגן עורך. במשך הזמן נוספו סגני עורכים רון טחן, עו"ד שמחזיק לנו את פייסבוק, גיא רוזן – האיש שיודע הכל שהריץ את מדור הפוטבול בצורה מעולה ביותר, ויאיר זעפרני, העיתונאי התרבותי והרהוט מכולנו. אלה הם האנשים שיירשו את האתר אחרי, והכל חתום וסגור.
אולי הגיע הזמן לספר איזה ספור או שניים מ'תולדות האתר' מאז שהפך להיות בבעלותי:
מספורי האתר הישן: האלוהית (1)
אני לא זוכר אם מידן היה כבר אתנו או לא – נדמה לי שכן – כשערכנו את הכנס השנתי של הופס בפ"ת, הכנס עם האמא של נתנאל קפקא. "הכנס" החל, ולפתע אני רואה איזו פצצה – חתיכה שאתה רואה רק כשאתה בר מזל פעם בחצי שנה – מסתובבת ליד הגדר בה שיחקו גולשים ואנשי צוות כדורסל. אני חטפתי התכווצות שרירי צוואר תוך חמש דקות.
הכדורסל נגמר ואנחנו הולכים ברגל איזה חצי קילומטר לאיזו שהיא פיציירה, ומה רואות עיני אם לא את הדבר היפה והסקסי ביותר שברא הקדוש ברוך הוא בחצי המאה האחרונה שהיה – אני נשבע בגליון האתמול של 'מעריב' – אותו דבר שהסתובב לאורך ורוחב הגדר בשעה ששיחקנו. אילו האשך היה שם הוא היה תוקע בה מבט אחד ונמס כמו 'ארטיק' שמישהו השאיר בשמש החמה של אותו יום, תוך חמש דקות.
בזמן שכל הצעירים תקועים עם ראשם בפיצה ובקוקה-קולה, אני אוזר עוז וניגש ליצור הסקסי ביותר הזה שישב (ישבה) לבדו עם כוס סודה.
-"מי הגברת אם מותר לשאול?"
-"או, סליחה שלא הצגתי את עצמי. אני אמא של נתנאל".
נתנאל היה אז מטורף מיאמי היט, הכתב הבלעדי שלנו עליה, הקבוצה שהוא אכל ושתה יום-יום משל שלוש שנים איתנו.
מאז איבדנו אותו. הוא פשוט נעלם.
מה שאולי הייתי חייב להוסיף מאותה שיחה קצרה עם 'האלוהית' (ולא עשיתי זאת מרוב בושה כי לא רציתי שתחשבו שאני מין דמיון רניון רודף שמלות קשיש), היא העובדה שמנחם – קשיש-קשיש – יודע לפעמים מה לעשות כשהאופורטוניטי נמצא בהישג ידו, וכדרך אגב בקשתי את מספר הטלפון שלה,"כדי שאוכל לעזור לנתנאל (שהיה אז בן 16) בעתיד אם יצטרך עזרה".
יצרתי קשר עם האלוהית, אבל הייתי באמריקה, והיא גרה באיזו עיירה קטנה ליד עתלית.
שנה אחרי, כשהגעתי ארצה, צילצלתי לאלוהית ושאלתי לאן נעלם בנה.
"או, הוא עסוק במחשבות לקראת הצבא והוא החל להתעניין בדברים אחרים. אשמח אם תוכל לקפוץ אלינו לבקר ולשוחח עם נתנאל".
זה כמו להזמין ילד בן 8 לחנות ממתקים שבה הכל חופשי.
(-ברצון רב אלוהית. WHATEVER YOU SAY!, אני לוחש לעצמי)
בביקור הבא בישראל בקרתי את האלוהית. את הדלת פותחת אשה זקנה, לבושה במסורת החסידית שראיתי בברוקלין משך שנים. היא הכניסה אותי לבית. כעבור כמה דקות מופיעה מי שהיתה פעם אלוהית אבל לפתע נראתה כמו אשה מסורתית אדוקה ביותר. חזרה בתשובה. הפנים כמובן הראו את תווי פניה היפים, אך ללא איפור היא נראתה הרבה פחות אלוהית. צמד שדיה המדהימות שהתנוססו לפני שנה בראש חוצות כשרק הפיטמות חצי מוחבאות, פתאום נילחצו ע"י לך-תדע-מה והיא נראתה חלקה כמו משטח הקרח במשחק הוקי-קרח. כעבור כמה דקות נוספות הופיעו נתנאל עם אביו – ה-X של זאת שהיתה פעם אלוהית – שהסתבר שפעם למד באונ' מיאמי, והפך לאוהד הקבוצה, ומכאן בוודאי אהדת הבן. ה-X אמר לי שהוא פרופסור בטכניון. נתנאל אמר לי שהקסם נעלם.
דברתי עם נתנאל על לימודים אקדמאים, וזהו.
שלום-שלום, ועוברים הלאה.
מספורי האתר הישן: יואב אביטן – הפיטר מרביץ' הישראלי שאבד (2)
יום אחד מופיע לאחד מפגישות הופס השנתיות המסורתיות ילד צנום שהגיע אול דה וויי מבאר שבע.
להגיע מבאר שבע? ילד בן 13 או 14? לא האמנתי למראה עיני. ראיתי פיטר מרביץ' קטן. I"M NOT KIDDING!
ואז החל המשחק המסורתי שלנו, ופתאום המרוקאי הקטן הזה (אני חושב שממוצא מרוקאי, אבל אולי אני טועה) עושה קרקס משי-אוהד-הקאבס (שחקן ליגה א' או משהו כזה), אסי שלנו שהוא שחקן טוב, האבא של רועי ויינברג שיש לו מושג, וכמה צעירים בני 20-25 שהיה ברור ששיחקו קצת בתיכון או בצבא.
היואב הזה הפליא אותי בשליטתו בכדור, בכניסותיו, באינסטינקטים שלו, בכושר הציפייה, בקליעת הג'אמפ המצויינת. הוא נראה לי גם מין אלביס פרסלי קטן. לא יודע למה.
מיד אחרי המשחק בקשתי את האימייל שלו.
צלצלתי למחלקת הנוער/נערים של מכבי ת"א ובקשתי שיתנו בו מבט.
הוא הוזמן 'למבחן' וכולם התפעלו ממנו. כמובן שטענו שצריכים לעבוד איתו חזק על יסודות וכו', אבל היו מאד מעוניינים בצעיר.
נדמה לי שהוא הופיע לכמה אימונים עם קבוצת הנערים העיליתית שלהם, אבל כנראה שהנסיעות מבאר שבע לת"א היו מסובכות מדי, וכל העסק התדרדר עד שנעלם.
יואב היה משתתף בתגובות לפעמים, ואז גם זה נעלם.
מה אני מקבל היום פתאום בפייסבוק?
הנה, תנו מבט!
(כנראה שהיום ישנם דברים חדשים שמעניינים את "פיטר מרביץ' הישראלי" שהלך לאיבוד לפני שהוא היה)
מספורי האתר החדש: הבאר ברמת החייל (3)
הקהילה שנוצרה החלה לפעול גם חברתית, וכשהייתי בישראל בתקופות שהיו משחקי NBA, כולנו היינו ניפגשים בבאר נחמד ברמת החייל, ושם הצלחתי להכיר לראשונה את אחד הגולשים החשובים ביותר (ובעלי הידע הרב ביותר) הרי הוא דדי.
דדי הוא חולה לייקרס דפוק, ובתגובות נשמע לפעמים כמו השטן בכבודו ובעצמו. אבל הוא הצעיר הנחמד והעדין ביותר שפגשתי, וכיף לדבר ולבלות איתו. הנה כמה תמונות:
(דדי הוא הענק שבאמצע – טוב, 'ענק' בגובה 1.90 מקס, וכולנו האחרונים שנשארו בבאר ברמת החייל)
(נהנים לדסקס הופס AND SHOOT THE BREEZE)
(באחד הכנסים שלנו לפני שנתיים. הבלונדינית המאירה את כל התמונה היא הזקנה שלי, אוהדת לייקרס דפוקה בת 80 ושמה גייל)
בתמונה חברי צוות וכמה גולשים
האתר עם הפורמט החדש
לפני כמה שנים הייתי חייב לעבור מהאתר הישן לאתר חדש הבנוי על תכנת וורדפרס. לצערי כל מאמרי העבר – לפחות 7,000 פוסטים הלכו לאיבוד. אבידה גדולה (3 פוסטים ליום בממוצע – לדעתי יותר – משך 7 שנים, עשו חשבון).
הצוות גדל ורמת הכותבים עלתה משמעותית ביותר. מספר הגולשים גדל. הייתי חייב להגדיל את צוות העורכים והוספתי למידן ורועי את יאיר, רון טחן, וגיא. האתר פורח. אני גאה בו. אני אוהב לכתוב בו. אני מרגיש שצמחה לנו קהילה נפלאה. אני בטוח שהעתיד וורוד. כל העורכים עושים עבודת קודש: רועי שבלעדיו הייתי אבוד, פשוט אבוד. מגיל 10 הוא יד ימיני…מידן הדואג ללחם והחמאה של האתר – הפריוויואים וסקירות העונה, כולל הפלייאוף. זה החלק החשוב ביותר של האתר…רון שעושה עבודה שקטה, אבל עבודת קודש עם פייסבוק, וספורי ה-NBA המדהימים שלו…יאיר עם החידונים, המאמרים הנפלאים, ואחריות על מה שקורה בכדורסל הישראלי…וגיא – שכגולש היה המגיב מס' באתר, ועתה הוא הכניס את הפוטבול לאתר, נישה שלא היתה לנו, והיא משדרגת את האתר בצורה בלתי רגילה.
מבין אנשי הצוות כל אחד תורם כמה ומתי שהוא יכול. רוב אנשי הצוות (מלבד ארבעת התיכוניסטים שלנו) הם בעלי משפחות, ותורמים ככל יכולתם. מתן התחיל עם 'אירועי דיומא' שתופס יותר ויותר תאוצה, ופאקו – אחד מחברי הצוות ההצטרפו רק לפני כמה חודשים – מוסיף עוד ספורט שלפתע תפס תאוצה – אופניים. ופאקו הוא גם אחד המגיבים הנאמנים ביותר.
אין בידי אפשרות לציין את תרומתו של כל איש צוות, אבל אתם קוראים ומכירים אותם. אני מודה לכולם על העבודה הנפלאה שכולם עושים בהתנדבות מלאה.
כל אחד תורם בדרכו-הוא. כל אחד הוא מין 'מומחה' בתחומו ובשטח עניינו. אני מאמין שאם הצוות יישאר ברובו עוד כמה שנים, הרמה שלנו תעלה בצורה כזאת שלא יהיו לנו מתחרים. יש לנו צוות עשיר ביותר מתחומי חיים שונים, מפרופסורים ודוקטורנטים (5) עד מנהלי חברות היי-טק, פסיכולוגים, עורך דין, קפטנים של יאכטות, מנהלים למיניהם, 'שליחים', סטודנטים באוניברסיטאות, ותלמידי תיכון. ויש לנו את מולי ששומר על לשוננו, ובלי שאיש יודע הוא נכנס למאמרים ועובר על הלשון, האיות, טעויות הקלדה, ומה לא. מולי הוא גם מדריך הכתבים הצעירים, והוא עוזר מאד לדור החדש ברעיונות, ובכתיבה.
הצוות במלואו
(לא ברור לי עניין מס' הפוסטים. יש לי רושם שכמה מספרים התחברו)
| AHARON | אהרון שדה | 186186 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 Amit Lahav
|
עמית טבול | 3030 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 apelton
|
ניב שכטר
(אפלטון) |
5656 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 asi shalem
|
אסי שלם | 5959 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 David Faco
|
דוד סעדה
(פאקו) |
2727 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 dor bloch
|
דור בלוך | 144144 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 dubiofer
|
דובי עופר | 4040 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 eyal sapir
|
איל ספיר | 6969 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 ezra
|
עזרא אליהו | 0 | |||
 Gilad Sofer
|
גלעד סופר | 5454 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 Gur Golan
|
גור גולן | 4949 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 Guy Rosen
|
גיא רוזן | 100100 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 idan ofer
|
עידן עופר | 77 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 ido gilary
|
עידו גילרי | 1616 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 ido moria
|
Ido Moria | 0 | |||
 Itay Kedem
|
איתי קדם | 2727 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 less
|
מנחם לס | 32443,244 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 matan gilor
|
מתן גילור | 203203 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 mazig omer
|
omer mazig | 0 | |||
 meidanb1
|
מידן בורוכוב | 161161 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 moomi
|
מומי חציל בטחינה | 159159 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 muli
|
מולי | 138138 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 Nadav Halperin
|
נדב הלפרין | 1פוסט 1 מאת מחבר זה | |||
 Omer Mazig
|
עומר מזיג | 3232 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 RAFI11
|
רפי יצחק | 2323 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 ROII
|
רועי ויינברג | 10201,020 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 ron tahan
|
רון טחן | 165165 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 sagi naor
|
שגיא נאור | 2727 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 Shai Goldenberg
|
שי גולדנברג | 0 | |||
 shay
|
שי אבן צור | 100100 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 ShayMayo
|
שי מאיו
(האשך) |
1212 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 vladi kogen
|
ולדי קוגן | 5858 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 yair zaafrani
|
יאיר זעפרני | 344344 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 yoav tsori
|
יואב צורי
(עגל) |
1515 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 yonatan segev
|
יונתן שגב | 108108 פוסטים מאת מחבר זה | |||
 yuval shaham
|
יובל שחם | 0 | |||
מצוין, כל הסדרה על העיתונות פשוט מעולה, מאוד גלוית לב, עם הרבה מאוד אבחנות – בינגו.
תודה
אחלה אתר ואחלה אנשים וכותבים
כבוד לדוק וכל העוסקים במלאכה!
קהילה שכיף להיות חלק ממנה
תודה!
גולשים כמוך עושים אותנו למה שאנחנו
סוף טוב – הכל טוב 🙂
לעוד הרבה שנים של הופס
נהיה כאן
עם כל הכבוד לסקייהוק (רועי ויינברג), הייתי פה עוד לפניו.
אגב, הגעתי לאתר בפעם הראשונה כדי לאמת שמועה שמנחם לס, ההוא מהספרים, כותב באינטרנט, ולא בעזרת לוח סיאנס 🙂
לגבי תיאור ההיסטוריה של אתר HOOPS לאורך השנים, כולל מערכת היחסים עם מייסדי האתר ועם מארק בלינדר (כותב מעולה אגב), על זה נאמר – את ההיסטוריה כותבים המנצחים…
באותו שם?
נדמה לי
אם אני לא טועה העונה הראשונה שלי הייתה 2007/8.
כן, אני זוכר ששלחת לי את הבראקט פלייאוף של 2010 (או 2011) בתחרות של אהרון שדה
טוב שאתה עדיין איתנו 🙂
אם אתה יודע סקייהוק, אתה וותיק!
הקטע על דה באזר ענק. עשיתי פיפי במכנסיים
נהניתי להיזכר ולכתוב
תענוג!!!
נהניתי מכל רגע. סדרת כתבות לפנתיאון.
הפוטנציאל של האתר בשמיים והוא בהחלט ממומש. הופס זה כמו אוכל: עושים אותו באהבה או שלא עושים בכלל…
וכיף שאתה אתנו
אתה רוצה לומר לי שהשם של האשך זה שי מאיו?
מנחם זה הסנודן של האתר. אשכיליקס
לא פעם ראשונה שהאשך דולף
תמיד חשבתי שהאשך זה האלטר אגו של מתן גילור 🙂
אני האיד שלו
מומי הוא 😂
התערבבו לי שתי תגובות😀
🙂
גל לי קשה להאמין שלאשך קוראים "שי"…
מנחם אם זה ינחם אותך אני לא זוכר מה היה לפני 20 שנה, לפני שלוש שנים ולפני 3 דקות.
הגעתי למצב שיש 2 אתרים שאני נכנס אליהם בעברית, הופס ו-וואללה.
מאז שוואללה התחילו עם הפופאפים המעצבנים כבר בקושי נכנס אליהם, ורק קורא את אסף רביץ במדור ה-nba כשהוא משחרר טור פעם בדור.
הופס זה יותר מאתר, זה משפחה. זו קהילה שנותנת במה לכל אחד בכל גיל לדבר על ספורט שהתרגלנו לראות לבד באמצע הלילה על מיוט. של אנשים שרובם יודעים לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות, אבל גם יודעים לקחת ללב, לקלל ולבעוט, להתנצל ולצחוק.
יש לך כישרון נדיר לגלות כשרונות ולתת להם מספיק מרחב להתפתח. אספת חבורה של עורכים שאני לא חושב שניתן למצוא בשום אתר אחר.
החל מרועי שהוא כוכב מדיה בהתהוות (ובשנה האחרונה גור גולן הבלתי נלאה שרק זה שהוא אוהד לייקרס מוריד אותו בדרגה), יחד עם מידן, שהרס לי את החיים כשחשף את מומי, יאיר זעפרני הגאון שכותב לא מספיק (יאיר! לתשומת לבך!!), ורון טחן שנותן וואחד עבודה בפייסבוק וכמובן גיא (!!!) יחד עם מגיבים קבועים ונפלאים וכותבים מוכשרים ומגוונים, האתר בידיים טובות.
עכשיו בואו כולנו להאדל- גוווווו באנדי!!!!
כל מילה בסלע
סליחה אפלטון 😉
מסכים עם כל מה שכתבת
אתה חלק מהעניין אפלטון!
מנחם נפלא.
כתבתי תגובות מאוחרות בכל אחד מהמאמרים הקודמים אשמח שתקרא.
הערה קטנה את האתר קנית בסביבות יוני יולי 2010
בתקופת המנדובסקט ובתקופת העזיבה של לברון את קליבלנד.
אשר לדה באזר ודורפמן .
לצערי בזמנו גם אני חוויתי על בשרי את הקפריות שלו .
וביום אחד הוא מחק מספר מאמרים שלי.
הפתיע אותי מאד שפתאום אין חופש דיבור וכל הליברליות נעלמת ברגע.
והמצחיק הוא שהוא כעס עליי על שטויות.
הוא כתב מאמר על המועמדים לכדור הזהב של 2011.
מסי נתן אז עונה אגדית ….רונן בחק בצאבי ( שחקן מאד אהוב עליי ).
והוא הזמין את הקוראים להגיב.
ואני כתבתי כך מסי הוא כדןר הזהב וכל בחירה אחרת פופוליסטית.
אולי לא הייתי צריך להגיב כך אבל זו גם לא התגובה הכי נוראית שאני יכול לחשוב עליה.
זה הספיק לרונן להעיף ברגע מספר מאמרים שלי כולל מאמר טרי שייצא בדיוק באותו היום.
הייתה לי התנצצחות איתו בתגובות ובהחלט הפריע לי גם ברקמן וגם עדת מעריציו שהגיבו לי משה כמו
"זה האתר שלו ואם לא בא לך אתה מוזמן ללכת "
בתקופה ההיא זה היה הלך רוח בעיקר של רונן ואני זוכר את התגובות הבוטות שלו על מאמרי אתלטיקה של אלעד אייל ולכן לא כל כך הופתעתי ממה שקרה גם לך מנחם.
אני בכל מקרה הקשבתי למגיבים ובאמת הלכתי להרבה זמן .
לאחר תקופה ארוכה חזרתי בהתחלה לגלישה בלבד ואחר כך גם לתגובות ….אבל לא תחת אותו שם בכדי לא לעורר ויכוחים.
הרושם שלי שרונן נרגע והיום קצת יותר נעים להיות שם.
איני
נפלא. בתור מגיב זוטר שלרוב נהנה מהצד מההילולה ואולי ינגב חומוס עם מידן בקרוב, אני מציין לעצמי קרדיט זעיר על תרומתי להתנעת סדרת הכתבות הזו, שבלי ספק היתה המענגת ביותר שקראתי כאן שבע שנים. כה לחי, דוק
1+
ואמרו אמן לזה
בכיף
תענוג, תודה רבה על סדרת הכתבות המופלאה (צריכה להיות זמינה תמיד כתנ"ך של הופס).
לדה-באזר הגעתי בעקבות המלצה של חבר ושם גיליתי אותך מחדש לאחר העיתונות הכתובה והספרים.
כתבת מאמרים ארוכים ומופלאים שם.
מעולם לא הרגשתי שם בנוח מהסיבות שציינת – האתר מלא פלצנים מתנשאים שמאופיינים בפאסיב-אגרסיב, חסרי הומור שלוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי.
לא הייתי מסוגל לקרוא שם כמעט אף אחד מלבדך (לווינטל היה חמוד ודורפן לפעמים מעניין ולפעמים מעצבן – הוא יקה-פוץ ופעם אפילו אמרתי לו את זה בתגובה, ולוקח את עצמו הרבה יותר מדי ברצינות).
כשעזבת שם בטונים צורמים עברתי בעקבותיך לכאן, ומאז פחות או יותר חזרתי להתעניין באמת ב-NBA ולעקוב כמו שצריך, אחרי הרבה שנים.
כבוד רב הוא לי להיות חלק ממשפחת הופס ומהצוות, למרות שאין ביכולתי לתרום רבות ובעיקר שטויות פה ושם.
נ.ב: אני די בטוח שראיתי פיטמה בתמונה של פיט מרביץ' הישראלי.
עכשיו כל מי שקרא אותך גולל למעלה לבדוק.
כך גם אני עשיתי- וואלה אתה צודק.
פיטמה רביץ. אני הייתי יותם.
גדול
קוררעעעע
אם כבר פטמה אז טובות ה 2 מן האחת
אשך יודע על מה להסתכל!
איך האשך גילה פטמה? ר-ק האשך! (גיגלגתי למעלה, כמו כולם!)
יפה, מנחם, כל הכבוד. בהחלט מצאת בית ראוי עם קהילה נפלאה.
האם המסעדן מברלין זה זאב אברהמי? וואללה, מים מתחת לגשר.
בקשר לדה-באזר, בהחלט ישנם כמה שמסתובבים שם עם מקל של מטאטא בתחת. אבל ישנם כמה שכותבים לא רע ויש את דורון קרמר שכותב נפלא.
כן. זאב אברהמי, ודורון קרמר הוא כוכב!
פגעת קשות במומי שהביא לאתר את אם בי גיי שגנב למומי את כל הקרדיט על לא עוול בכף ידו
ככה עושים ??
באמת לא יפה! בכלל להזכיר את מומי עם אם בי גיי 😀
פגשתי את שניכם ואין להשוות 😜
תודה על סדרת הכתבות הכי מעניינת שקראתי על תקשורת הספורט בישראל.
תודה רון
מומי חוץ מהבובס שהיו לו בראש וקצת הופס לא ראה את הדברים בעין בלתי מזוינת
מי ייתן ותוכנית האם של מומי את האשך תצא לפועל ובעונת 16-7 נזכה לקבל יותר בובס ופחות הובס
מומי חייב לפנים ממשבצות הדין לתת תודה לדוק היקר לליבו ששם את מומי בפרונט כאילו היה הציצי של אוקסנה ביום קיץ חם
אין עלייך דוק ! מי ייתן עלינו עוד שנים טובות ויפות אמן כן יהיה זקפון !
מומי הוא יחיד ומיוחד
התיאור שלך את הסגנון הדורפני ושל דה-באזר בכלל, מדוייק, וזו הסיבה שברחתי משם. הכתיבה הפסקנית, הרצינות התהומית וההומור הנפסד של היפסטרים קירחים מת"א שאין להם גרוש על התחת. מלכתחילה לא הבנתי מה חיפשת שם in the first place.
ולגבי האתר הזה – סוג של נס. באמת. היכולת לאגד כמות כזו של כשרונות, ועוד בהתנדבות, אין לה אח ורע. הרמת כאן קאדר מטורף של כותבים שלא מאיטים את הקצב. כנראה שכולם כאן מבינים שנפלה בזכותם הזדמנות לעבוד עם אגדה.
ואם היה לי עדיין צל של ספק שפרופ' מנחם לס הוא אחד הטיפוסים הכי יחודיים בהיסטוריית העיתונות העברית, הגיע המשפט הזה שמסביר הכל: "את רועי מיניתי לסגן עורך כשהיה בן עשר".
בול
+1
וואו!
100+
תודה על סדרת הכתבות האדירה !!! כיף לקרוא את העבר והווה ולראות גם את העתיד. אין מילים.
תנופה באמת הפכה לקהילה סופר חמה וסופר חזקה. גם בימי הפגרה האתר עובד חזק ופורח! ממש כיף להיכנס כל יום במקרה שלי כל שעה ולהתעדכן ולראות טת התגובות של הוותיקים והחדשים שמצטרפים כל יום.
אני הצטרפתי לפני שנה לצוות הכותבים – הייתי במסע בפולין ובראשון בספטמבר כשאני במלון קיבלתי את המייל ממנחם שריגש אותי מאוד.
כל אחד ואחד בצוות ובמגיבים משפר את האתר ומוסיף עוד לידע שיש באתר. לחיי עוד שנים כאלו.
בלי אליפות של לברון אבל !!!!! 😀
מנחם
אני כ 4 שנים באתר 3 וחצי מתוכן כסגן עורך או איך שלא תקרא לזה
האתר ממלא מקום מרכזי בחיי , אני אוהב אותו ונהנה מכל רגע
להכנס לאתר זה הדבר הראשון שאני עושה בבוקר והאחרון שאני עושה לפני השינה
אני חושב שזה הצוות הכי טוב שהייתי בו אי פעם חבורה של מתנדבים עם לב ענק ואכסניה לחולי הופס בישראל ובתפוצות
ב 4 שנות הופס רכשתי גם לא מעט חברים שאפשר לדבר איתם על כדורסל בכל שעה של היממה
זה כייף גדול וזכות גדולה
כבר שבועיים יש כאן אוננות עצמית ברמה שלא הייתה מעולם.
ונהנים מכל שניה. תביא מגבונים לחים או שתלך לדה-באזר ותבלבל להם את המוח
אין, ירוחם, אתה קורע אותי מצחוק כל פעם 😂
לא ידעתי שישנה אוננות לא עצמית
לאונן כשמושא האוננות הוא אתה עצמך זה סוג של נרקסיזם
😂
סדרת כתבות מהטובות שבנמצא למרות שיצא לי להתכתש עם הדוק לא מעט. כל מחמאה שהוא מקבל כאן מוצדקת ונכונה.
אתה חלק גדול מזה
גיליתי את האתר לפני שנה וקצת די במקרה. הגעתי לאתר דה באזר בגלל איזושהי הפניה לכתבה שם.קראתי שם פחות משבוע ובאמת הייתה שם המון פלצנות.באותו שבוע שקראתי שם כל מי שהעז להעביר ביקורת אמרו לו פה זה אתר רציני אם לא נאה לך אתה יכול ללכת לאתר של מנחם לס[התבאטויות בסגנון הזה].סקרן אותי לדעת מה זה האתר של מנחם לס אותו קראתי בסוף שנות ה80 ובשנות ה90 בעיתונות הכתובה ומאז אני כאן.מצטרף למחמאות לכל הכותבים.אנקדוטה קטנה רק לפני חודש-חודשיים גיליתי שמומי זה מידן.כל השנה הפריוויואים של ימי ראשון של מומי היו ההי לייט מבחינתי וגרמו לי לצחוק מול הלפ טופ כמו משוגע
תודה לך על כמה מהטקסטים הכי טובים שיצא לי לקרוא על תקשורת הספורט בישראל ובכלל. וכמובן תודה על הזכות להיות חלק מהאתר הנפלא הזה (וגם כשכבר יש פחות זמן לכתוב)
מעולה. גיליתי את האתר דרך אחי, פשוט הוסיף לי כל כך הרבה ליום יום. תודה מנחם!
אני הגעתי לאתר בעקבות אהרון שדה ידיד שסיפר לי על אתר כדורסל של מנחם לס, שהיה עבורי סוג של אגדה חיה עבור שנינו מהילדות.
מהרגע הראשון שכתבתי ועד היום אני עדיין מודה על הזכות ועל המקום שקיבלתי ממך מנחם לקבל במה ולהביע את עצמי.
בעיני האתר הזה כל כך מיוחד בזכות היכולת שלך מנחם לאפשר ולתת במה למגוון כל כך רחב של אנשים מאנשי אקדמיה ועד תלמידי תיכון ללא משוא פנים ובלי פלצנות נוסח דה באזר.
נכון יש לך לפעמים את ה'קצרים' שלך, אבל מי שפגש אותך יודע הרגיש איזה לב גדול יש לך.
אני מאחל לך עוד שנים רבות של כתיבה והתפתחות, ולאתר הנפלא הזה שימשיך לשגשג ושלא ישנה את עורו וימשיך להיות מקום מפגש מגוון ופורה לכל חובבי הספורט
ולרגל חשיפת שמו של האשך, שמצידו חשף כי באחת התמונות ישנה פיטמה חשופה, בדיחה גסה לשירות הקוראים-
מה משותף לנווט ולגניקולוג?
שניהם עובדים עם מפות (במקרה של הגניקולוג- עם הפות. זו בדיחה שיש לספרה בעל פה לא בקריאה, נו).
האתר הוא משפחה, שכונה (בקטע הטוב) קהילה שכל אחד
מוסיף עוד צבע ועד זווית ראיה מעניינת.
לי מאד איכפת שהאנשים פה יצליחו בכל דבר,
מצידי שהקבוצה שלהם תתפרק, כמו הלייקרס אני אוהב את
מידן דדי יניב ושאר אוהדי האגמים, אך בחיים שלהם שיצליחו
כמה שיותר,
מוזר אך אני אוהב את האנשים כאן ללא קשר לכתיבתם,
אני משוכנע שבמחזור חיים אחר בעבר היינו ביחד באותו האי,
העיר, השכונה, חברים מגילגול אחר,
זה אולי ווירדי ומוזר לכם אך אני אוהב אתכם.
האהבה של מנחם ושל כולכם לכתיבה לשחקנים לקבוצות
וגם בין אחד לשני(ה) כאן זה מה שעושה את האתר מוצלח
כל כך.
מנחם
תודה על הכתבה!
חתיכת סיפור 😊
דרך אגב זה ישי ולא שי
אני יודע כמובן. תודה
מה שקורה באתר הזה פשוט מדהים. כל יום מחדש. אני לא לוקח את זה for granted, למרות שזה הפך לבית השני שלי בערך ממתי שאני זוכר את עצמי (מגיל 10 פור גאד סייק).
הופס ממשיך לגדול ולהתפתח שנה אחרי שנה אחרי שנה מכל בחינה, וזה קורה בזכות צוות נפלא, סגני עורכים אדירים ובעיקר בזכות מנחם.
בלעדיו הופס לא היה שורד. בלעדיו לא הייתי מי שאני היום. הוא נתן לי, ולעוד הרבה מאוד גולשים אחרים, את הבמה הראשונה, גם כשהיינו על הפנים (והיינו על הפנים). בזכות זה הופס הצליח לגייס כותבים נפלאים ועקביים ולהפוך לאתר ה-NBA הכי טוב בארץ.
זה אומר המון בשבילי. באמת. החל מהספר ההוא שהבאת לי באיזה 2010 על ההיסטוריה של ה-NBA (עם הסנטרים הגדולים של אז, שאק ויאו מינג, שומרים אחד על השני בפריים נדיר שכולל את שאק מתחת ל-150 ק"ג ויאו כשיר) ועד לעבודה היומיומית גם עכשיו על האתר. זה לא הולך לשום מקום כמובן, וזה נפלא.
והדבר הכי טוב? אנחנו רק הולכים להשתפר. Trust me
יופי של כתבה מעניינת מנחם, ואחלה תגובות,
עם הרבה מהתגובות אני מזדהה כאילו אני כתבתי אותם,
אף שאיני כותב ברמה הגבוהה שלכם.
כיף גדול ושבוע מוצלח מאד לכולכם.
האהבה מובילה את האתר לשיגשוג ולהר האולימפוס.
מתי מפגש הופס הבא?
18 ל 11
יום שישי , פרטים בהמשך
מנחם, האתר הוא פשוט תענוג. וסדרת הכתבות הזו מרתקת. תודה לך ולכל שאר הכותבים והמגיבים
אני מכיר הרבה אנשים שנטשו את הספורט כככל שהתבגרו. האווירה הכוחנית הפוליטית והקצת גסה ששורת בארץ סביב הספורט לא התאימה להם. הם מרגישים שהקסם פג והשאיר את הספורט במערומיו- משחק נחמד ותו לא, ללא הקשר מסעיר או סיפור שהם מרגישים שייכים אליו.
העובדה שאתר כמו הופס קיים, אתר שמרכז אינטליגנציה גבוהה אהבה למשחק מתחים אישיים וחברתיים סביבו והדבר הכי חשוב בעבורי- מודעות עצמית ,היא לפלא בעיני.
מנחם, הרבה אנשים מסתובבים בעולם, מעטים מאוד מהם אמתיים. מעטים מאוד מאלה אני מכיר. אתה מהאמתיים, בהן צדקי שאתה מהם.
וואו. תודה
היי מנחם,
סדרת כתבות מעולה.
שנותנת לקורא אפשרות להציץ "מאחורי הקלעים",
של התקשורת הישראלית.
אני חושב שאני באתר עוד מהגלגול הישן שלו,
הגעתי אליו, כאשר במסגרת השוטטות באינטרנט,
נזכרתי שהיה עיתונאי אחד, מנחם לס,
שכתב טור במעריב באמצע שנות ה-90.
(הכפולה של יום רביעי), שהייתה העמוד הראשון שהייתי פותח בעיתון,
כשהיה מגיע הדואר עם העיתונים לבסיס.
ואז גיגלתי "מנחם לס", והגעתי להופס (הישן), ולדה באזר.
אחרי תקופה מסוימת שעקבתי אחרי מנחם בדה באזר,
הוא נעלם מהאתר,
וכתב רק בהופס הישן, אבל יחסית מעט, לאט לאט האתר קיבל תאוצה, עם הכותבים החדשים שהצטרפו, ועם המעבר לאתר החדש שהיה הרבה יותר ידידותי למשתמש.
(אני זוכר את הצער הגדול שלך מנחם על אובדן הכתבות מהופס הישן).
עכשיו אחרי בערך 6-7 שנים באתר,
אני יכול להעיד כמו קוראים אחרים פה,
שזה אתר הספורט הראשון שאני נכנס אליו מדי יום,
וגם אם אני לא מגיב (בטח בקיץ החם),
אני קופץ לבקר פה לא מעט פעמים ביום. רק כדי לקרוא את תגובת הגולשים. (יש כאן חבורה מצוינת ונעימה של אנשים).
מנחם, רק בריאות וצלילות מחשבה!
אני מכיר את האתר עוד מהתקופה של האתר הקודם (בשם אחר) וזוכר את שרון סלומון כשעוד היה פעיל (הוא כתב פעם איזו תגובה בגנות מהאטמה גנדי שכולה בורות ושנאה לגדול המדינאים במאה ה 20).
בכל מקרה, תמיד עניין אותי בספורט בעיקר כדורסל ובעיקר אן בי איי, ואני נכנס המון.
החיסרון העיקרי כאן הוא כמות אוהדי הלייקרס כמובן (התמונה של לברון לדוגמא, זה רק כדי להרגיז), אבל אני סומך על ג'ני שתעלים אותם בשנים הקרובות.
אין מקום כמו האתר הזה בארץ, ואני מודה לכל מי שכותב כאן ומשקיע מזמנו.
בתור אחד שהיה פה כמעט מהתחלה עם מערכת התגובות הנוראית וצורת האתר המסורבלת אני יכול להעיד שהאתר עבר כמה גלגולים והיתה לו דינמיקה שאני לא מכיר באף מקום אחר ואחת שלא ניתן לחקות אותה בשום צורה!
האתר היה בית של כולם ובניגוד לדה באזר כל אחד קיבל במה להוציא את מה שיש לו גם אם זה אומר לקלל קצת עד גבול הטעם הטוב.
אני זוכר את הפעם הראשונה שכתבתי לאתר שאלתי את מנחם אם זה בסדר שאכתוב משהו על כדורגל.
הוא אמר שוודאי – ושלחתי לו פוסט על יניב קטן ולא הוא צריך להיות מגן ימני ולא חלוץ. התגובה שלו במייל הפתיעה אותי כי הוא התחבר ממש לאותם דברים ואז גיליתי שהוא גם ירוק בנשמה.
אגב, יש לי הוכחות שהפצרתי במנחם לעבור לשיטת וורדפרס וניבאתי את אם כל הנבואות- שבמידה והאתר ישנה פורמט ואפילו הצעתי לעזור, הוא יהיה האתר ספורט עם מספר הכניסות הרב ביותר ויהיה מוקד עליה לרגל.
(הכל מתועד במיילים!)
אי אפשר להסביר במילים מה נהיה מהופס והכל תודות למנחם ולצוות שאסף סביבו.
תודה שעשוע
זוכר את הכתבה של ערן על קטן.
גם לי יש תרומה צנועה-בקשתי ממנחם להתחיל עם הבלוג הפתוח, יש לנו תכתובת שלמה אם זה יצליח או לא, אמרתי שאין לי הרבה זמן לכתוב מאמרים אבל בלילה אני ער להרבה מהמשחקים ויכול להגיב.
נראה לי שזה לרוב מצליח:]
מנחם אני באתר מהתקופה של שרון סולומון ושגיא..אין ספקyou are the REAL MVP
מנחם בתור אחד מלווה את האתר עוד מימיו באתר הישן (ואפילו בעונת יורוליג אחת כתבתי מספר כתבות צבע על הסגל של מכבי ת"א, כשעוד היה לי זמן) אני חייב לציין שהאתר רק הולך ומשתבח וצוות הכותבים הוא ברמה בפני עצמה. שאפו ענק על אחלה סידרת כתבות
שאפו מנחם. ניתן לסכם שחוץ מעל המשמר והצופה כתבת בכל העיתונים בישראל.
5 שנים עם האתר GOING STRONG. אם כי נראה לי שכל מאות הפוסטים שרשמתי לאתר נמחקו… כי ליד שמי יש 0 גדול.
המחשבון של הופס לא יודע לחשב מספרים
שמקורם מ-down under…
יש לי סברה אחרת. מחשבון הופס לוקח את הפוסטים ומכפיל ב IQ של הכתב!
מצאתי את הפוסטים שלי תחת AHARON. אין כתב מתאים ממנו לכתוב את הפוסטים שלי
תודה, מנחם.
עבורי הופס זה "מקום", לא מדיה.
מקום בו התגובות והדיונים חשובים לא פחות מהמאמרים.
ולכן, מי שמלין על ה-"אוננות העצמית", פשוט לא מבין שהופס הפך להיות קהילה,
והטפיחה על השכם היא נדבך חשוב בבניין אותה קהילה.
אז אני מצטרף לדברי השבח המוצדקים –
למנחם,
לצוות הכותבים,
ולמגיבים –
שכולם ביחד יוצרים תמהיל באמת ייחודי בנוף המרשתת הישראלי.
אהה,
ולמומי, שמארגן אחלה מפגשי הופס (למרות שבפעם האחרונה החשפנית הבריזה!)
תודה על הכל מנחם!
אני גם די הרבה זמן כאן- התחלתי להגיב כשכספי נבחר בדראפט.
באוגוסט 2010 הייתה ההחשכה של האתר, אני זוכר שכל פעם הייתי בודק וממש שמחתי כשמנחם לקח את העניינים לידיים.
מה שקורה עכשיו הוא מאד יפה וכל הכבוד למנחם ולחברה, אני עןקב כמעט כל יום, אל תפסיקו :]
מנחם עד מאה ועשרים!
אני כל היום באתר הזה. זה בהחלט בית נהדר בשבילי. ובאמת הגעתי לכאן בעקבות מאמרים של מנחם בדה באזר שגרמו לי לחפש אותו ברשת ולמצוא אותו כאן בערך קצת לפני שהוא הפסיק שם והתמקד בהופס. ולא לא הגבתי בדה באזר כך שצביקה מדה באזר שמנחם הזכיר זה לא אני.
האתר הזה מעולה ומנחם שהוא בדיוק בגיל של אבא שלי הוא כמובן המנוע וכל שאר אנשי הצוות יוצרים פה ביחד קהילה נהדרת של חובבי ספורט מוכשרים בכתיבה באהבה על ספורט. תודה לכולכם.
לא נותר לי אלא להצטרף למחמאות. תודה רבה על האתר הזה. תמיד מעניין. לגבי דה באזר – לא התחברתי בכלל, חבורה הומוגנית של פלוצים. הפוסטים לא רעים, יש כמה מעולים אבל התגובות כל כך מתחכמות ומקוממות..
מנחם אני חושב שהפתיחות שלך והסבלנות שלך הם אלה שאפשרו לאנשים להתבטא בצורה הכי אמיתית.
זה מצחיק כי האישיות שלך היא מאד מורכבת לצד הדמות הציבורית חסרת הסבלנות והחדה יש אדם רגיש ומתבונן.
יש לך סבלנות לצעירים שלרוב אנשים בגילך קצת מאבדים את זה וזה יפה.
נקודה נוספת, העובדה שאין סינון של התגובות מאפשרת ליצור תרבות, אנשים מבינים לאורך זמן שאין מקום לסגנון גס.
אפשר להגדיר את הופס כאכסניה לקוראים שלא עברו סלקציה בדה באזר.
תמיד תשאר ההערצה שלמנחם אליהם
הילד התעורר הבוקר בחמש. הוא חזר לישון, אני לא. קראתי את הפוסט הרביעי ואחרון, וניסיתי להיכנס לדה באזר. אני לא רוצה להשמיץ על סמך שעה של קריאה אבל… הפוסטים סבירים ולא יותר. מה שמזעזע הוא התגובות. אכן יש שם איציק וצביקה שמלהגים שם ללא הרף, ובכלל, היה מדכא
נראה לי שהרייטינג של דה באזר קפץ לשמיים בשעות האחרונות…
בסוף טוב שיש מקום לכולם.
גם האתר הזה לא מתאים לכל אחד והיו לא מעטים, טובים ומוכשרים (הכי חבל לי על יובל עוז, וגם מתגעגע לרבין שהפך למפלצת מלוך נס) שכתבו כאן מעט, ולא התחברו לסגנון.
נראה לי שיחד עם פוסטים בסגנון של מומי והאשך מצד אחד ואם נצליח לשמר פוסטים כמו של עומר מזיג ועידו גילרי מצד שני זה באמת יתן
מענה לכולם
גם אני מותיקי האתר
לפעמים מגיב באיחור
אבל לא מאוחר.
אתה השראה מנחם. זה המושג שחיפשתי 🙂
הקלידו את התגובה כאן…
מרגיש כמו חלק מהיסטוריה
מנחם, אני עוד פה 🙂 בגלל אילוצים ומחסור בזמן רק קורא ולא מגיב, קל וחומר שלא כותב. אולי אחרי השחרור זה ישתנה 🙂
האתר הראשון שנפתח אצלי על הבוקר
אליפות לוקחים כקבוצה והצוות של הופס זה dream team
אני לא מפסיק לצחוק בקול רם מהתגובות… ולא מפסיק לגלגל למעלה
מנחם, מהנה מאוד להיות חלק מהאתר כולל מתקופת שרון סולומון, לקרוא לכתוב ולחלוק את האהבה לכדורסל עם הקהילה ומנחם- הגורו שלי מתקופת הישיבה ועד היום. אגב יואב אביטן מזכיר לך מי היה הMVP ומנצח תחרות השלשות במפגש האחרון. קיבלתי גם את הספר שלך במתנה…
תענוג צרוף , הכתבה בפרט והאתר בכלל. ללא ספק אתר הספורט מספר אחד בארץ .
בנוגע לדה- באזר אני כמעט לא קורא אותו , למעט מידי פעם כדורגל (שזה דבר שאין באתר ) .
מנחם אתה num 1 .
1. תודה על כול השנים שכתבת. לרוב נהניתי.
2. תיאור הכתיבה של דורפן מעולה.
3. התפלאתי בשנות השמונים (חדשות) איך בדירוגים שלך בירד היה מעל מג׳יק.
4. עברת חיים מעניינים. מצאת בית. מקווה שאתה והחברים הנהדרים תמשיכו .
5.גם ב דה באזר יש כתבות מעניינות. לכולם יש מקום.
מדהים מנחם. תודה רבה על הכל
עוקב אחריך בערך מכיתה ח', חוזר הביתה ללחמניה ושוקולד בימי רביעי וקורא בעמוד האמצע במעריב את הכתבות שלך על הנ.ב.א. (כשאני מנסה להבין מה זה סוכריות, קרשים וחיצים…).
מאז ממשיך לקרוא אותך כל פעם שמוצא אותך – עברתי איתך מדהבאזר להופס.
למרות שגם את זאב אברהמי (זה השם, נכון?) מידי פעם אוהב לקרוא.
אז תמשיך להיות האמריקאי הכי ישראלי שיש לעוד שנים ארוכות של כתיבה!
תודה רבה!
לא יכול להפסיק לקרוא.
סדרת המאמרים מהממת (כל פעם מחדש)
תודה רבה, מנחם
והתגובות ! איזו קהילה נוצרה יא אללה.
שווה איזו כתבה בערוץ הספורט, אני חושב
פרס ישראל
היי מנחם יקר,
אני מצטרף למלים החמות, ולהערכה העצומה לאתר ולקהילה הזו.
אני קורא ותיק מכל הגלגולים- הופס הישן, דה-באזר והאתר הנוכחי. (אפילו כתבתי אי שם ב- 2010 כתבה שפורסמה על הסוג החדש של PF בליגה). מגלגול לגלגול זה רק הולך ומשתבח.
כמובן שאני שותף לדיעה כי האתר הזה הוא אתר הכדורסל הטוב, המקצועי והמעניין מכולם, אך יותר חשוב, אני שותף לתחושת הקהילה, המשפחה והבית, שחובקת אותנו ושמתעלה הרבה מעל ומעבר לפלטפורמה של האתר עצמו. אין שום דבר שדומה לזה.
תודה מקרב לב לך ולכל הצוות, מאחל לכולם בריאות, אושר ושנים רבות של הנאה ביחד.
לפני הרבה שנים התגלגלה לאזני שמועה כי זאב אברהמי, יש פרט מבהיל ביותר בביוגרפיה שלו. זה נשמע כל כך מופרך שפטרתי זאת כאגדה אורבנית. מבלי להיכנס לפרטים – מישהו עוד נתקל בזה?
עיתון העיר, איפשהו בשנות ה-90. הוא עשה הרבה רעש, אבל אני לא זוכר כבר במדויק ובטח לא ארצה לטעות במשהו.
זה מסקרן מאד…☺….האמת שלא נראה לי שקראתי אותו.
אני קורא לפעמים את דורפן פעמים מתחבר יותר ופעמים פחות.
לעיתים את גיל שלי כנ"ל .
אוהב מאד טת נדב שוחט .
מסתקרן מטל בן יהודה שפעם כתב גם פה עד שכנראה הציבו לו אולטימטום….הוא מעניין גם אם מתנשא וארוך אפילו יותר ממני☺
את לוינטל מאד אהבתי חבל שהלך .
לזאב יש סיפור חיים לא פשוט, לפחות לפי דברים שהוא כתב בעצמו, עם טרגדיה משפחתית בגיל צעיר ועקירה מסיני עם חתימת הסכם השלום.
אני לא כל כך אוהב את הכתיבה שלו, אבל גילוי הלב ופתיחת המחסומים שלו מרשימים ביותר.
מעולה! אני אמנם מעדיף את הופס,כי הופס עוסק יותר בכדורסל ,שמעניין אותי הרבה יותר מכדורגל (בעיקר מהמדמנה שנקראת כדורגל ישראלי),אבל גם לדה באזר יש לא מעט זכויות. בכל מקרה,תודה על האתר הנהדר,ואחרי שהאשך נחשף בשמו,האם יש קשר לאו.ג'יי?
יש קשר לאו-ג'יי סימפסון
אני פה עוד מהאתר הישן. לפעמים כותב יותר (כשהלייקרס בעניינים…) ולפעמים פחות אבל כל הזמן קורא ונהנה.
סדרת כתבות מרתקת. תמיד טענתי שלא משנה על מה תכתוב תמיד זה יהיה מעניין
טוב, אני יכול לכתוב הרבה מאד על העניין, אבל אקצר למשפט וחצי.
את מנחם גיליתי מחדש בדה באזר ומשם לאתר הישן. עד עוד הגבתי בתור MG (ד"א, היה שם איזה טוני אחד שבקיא בבוסטון כמו שדדי בקיא בלייקרס וגם כתב פוסט או שניים – לאן הוא נעלם?). ההפסקה בין האתר הישן לחדש היתה עם חששות וקוותי שהכל ימשיך כשורה. לאורך כל התקופה, מנחם כתב לי (למגיב MG כמובן) שהוא רוצה שאשלח לו פוסט לפרסום.
מפה לשם, שלחתי משהו על לברון והשאר היסטוריה.
מל, תודה על הכל. מצטרף למחמאות של כולם.
הגעתי לאתר רק בשנה האחרונה , יכול רק להצטרף לשלל המחמאות פה מנחם גם על סדרת הפוסטים הזו וכמובן על האתר הנפלא הזה. בלי תחרות בכלל אתר הספורט מספר 1 בארץ
אחלה מנחם.
גם בשבילי הופס ודה-באזור הם האתרים הנצפים ביותר על ידי (בהכל לא רק בספורט).
לגבי ההיסטוריה של האתר. מאוד חסר הפירוט על נסיקתו ופיטוריו של אלעד רבין האיש בעל אלף הפרופילים והנמסיס של k700.
אני חושב שחגגתי לאחרונה שנה באתר.
גרמת לי קצת להתבייש, כי לקחתי חלק קטן בדיון שם בין איציק לצביקה.
לפעמים זה נחמד להיכנס לדיונים כאלה, דה באזריים (עכשיו אני מבין סוף סוף למה אתה מתכוון כשאתה אומר לי שהדיונים שלי מזכירים לך את דה באזר), אבל העובדה שרק להופס העזתי לנסות לשלוח מאמר אומרת הכל על ההעדפות שלי.
ולפחות משמח לדעת שקופמן בלתי נסבל גם בחיים האמיתיים.
אני נמצא בחווה של בני החורג ואיבדתי את האינטרנט לכן מבערך אמצע התגובות לא יכולתי להגיב יותר, אז עכשיו במסר אחד תודה לכולם וכיף להיות כאן.
זה עוזר לי להמשיך להרגיש צעיר!
להתראות בנובנמר
מעולם לא סבלתי את דנקנר . עבד כי ימלוך , נקרופיל שהיה גיבור גדול ללכלך בספר צהוב על דב"א אחרי שזה נפטר . בן אדם רע . אופי של בן זונה . קשקשן גדול שגם הכתיבה שלו היתה תת רמה . אומרים שלא מדברים סרה במי שנפטר – אבל במקרה שלו אי אפשר להימנע מזה.
כדאי שתגנה את מעשיו דב״א. דנקנר כתב יצירת מופת ״ימיו ולילותיו של הדוד אווה״.
דנקנר כתב זבל . עיתונאי צהוב שהתחזה לסופר.
גם דב"א לא היה טיפוס טוב במיוחד…
כל 5 הכתבות היו מרתקות!
וכל מילה על דהבאזר פגעת בול 🙂
הייתי קורא שקט של הופס במשך תקופה ארוכה עד שפעם אחת הגבתי באמצע הלילה במשחק פלייאוף ואז מנחם התנפל עלי (במובן חיובי) ונשארתי. לא הכרתי את דה באזר עד שמנחם לא שלח אותי לשם (בנימוק הרגיל שאם לא טוב לי כאן אז תלך לשם) 🙁
גיליתי שם גם כתבות טובות, בעיקר של שוחט עלאתלטיקה
מנחם צריך להביא אותך לערוץ הספורט,אתה יכול לשדר עם שימי ריגר ולריב עם רון קופמן ביציע עיתונות.
היה באתר הישן את דני החעי שהיה כותב נפלא. מה אתו?
*דני לוי.
הוא נעלם. חפשנו אותו בכל מקום. כנראה שניפטר או נמצא בבית חולים לחולי נפש.
לגבי מעריב, אחרי כמה זמן הופסקה הכפולה ומה היה גודל הטור שלך אחרי כן? אני זוכר רק את הכפולה.
עם הפסקת הכפולה ניפסק למעשה הקשר שלי עם מעריב
מתי הכפולה הפסיקה וכמה זמן נמשכה?
החלק הזה, כמו יתר החלקים בסדרת "קיצור תולדות הדוקטור" מעניין ומהנה לקריאה. אני שמחה שגיליתי את האתר הזה שעוסק, לכאורה, רק בנבא אבל בפועל מקיף מיליון נושאים מעניינים.
לפעמים לא ברור מה יותר כיף כאן, הפוסט או התגובות המעולות..
חייבת להגיד שמאז שקראתי את המשפט "מיניתי את רועי לסגן עורך בגיל 10" אני מסתכלת על האחיין, שהוא בן 9.5 בעין עקומה 🙂
אני מצפה ממנו להעלות פוסטים על קווין דוראנט והוא בקושי יודע לקרוא..
רועי, אתה עילוי ובגללך יש לי רף ציפיות מופרך מהאחיינים..
בנוסף לחברה שציינת,היה גם איזה דוקטור מישה שהיה כותב מאמרים בתחילת האתר שלך והפסיק והיה איזה בחור צעיר מחיפה, פדרו אם אני לא טוה שהתגייס.
היה פדרו אחד שנעלם. הדוקטור נעלם מכאן כי נעלב ממני על משהו, והוא מגיב בדהבאזר ("ד"ר הופמן או משהו כזה)
מישה גינדין
דר רזי הופמן – ביולוג ימי
האיש נולד דר וימות דר. לא מוכן להשמיט את התואר אפילו מהכינוי שלו …. כנראה מנסה לעשות רושם על הדגים
חבל שרבין ניתק מגע עם כל העלבונות האלה, היה יופי של אוהד ניקס.
יש עדויות לתצפיות של רבין באתר. אבל עד עתה הכל התברר כצל או תרמית.
פרס של 50 אונקיות שוקולד למביא הוכחה לקיומו
אני פגשתי אותו. בחיים עושה רושם של צעיר על הכיפאק (אבל הוא כבר לא כל כך צעיר. מעל 40. קבוצניק )
תודה רבה מנחם על כל הסדרה.
זו אחלה סקירה היסטורית והיה ממש מרתק ומחכים לקרוא אותה. גם הכנות שלך וההסתכלות המפוכחת גם כל השגיאות שלך, ראויה להערכה רבה.
סדרת כתבות לפנתיאון.
תודה
מנחם היקר, למעלה מ 30 שנות קריאה שלי את הטורים שלך, החל מהכפולות בידיעות, דרך מעריב, חצים ובונבונים, דה באזר ועכשיו הופס. תענוג צרוף, תודה על האושר, מחכה לפגוש אותך בנובמבר הקרוב.
קורא בהופס כבר 5 שנים, הגעתי לאתר דרך לינק של משתמש בפורום כדורגל מצליח ומאז אני נכנס לכאן כל יום פעם אחת לפחות. 🙂
אתר הספורט האהוב עלי ביחד עם דה באזר.
נהנה בעיקר מהכתבות של האוהד ג"ס שברח לי שמו ושל עידו מוריה.
אין ולא יהיה אתר ספורט כמו HOOPS בתקופת פליי-אוף.
ווה ווה וי ווה!
טיל אלצהיימר דו אס פארט.
(מתי הפליאוף כבר?)
כתבות מעולות מנחם. ואתר שהוא בית. שכוייך!
היי מנחם,
באמת כיף לקרוא אותך בסדרת הכתבות המצויינת הזאת. זה אתר הספורט הכי טוב בארץ ביי פאר והמדהים שהכותבים בו חובבנים כולם. תחשבו מה זה מעיד על עיתונות הספורט בישראל.
מאד התעניינתי באורי שרצקי בשל השם הנדיר שלו…
לא שמעתי עליו קודם, גיגלתי עליו מסתבר שהיה לו מגזין חודשי במעריב עד 2014 וכן הוא ניהל את עמותת האוהדים של הפועל קטמון בכדורגל וזכה שם לקיטונות של שנאה בשל יחסי אנוש קלוקלים.
כמו שאמרו הגששים – ״אין מילים בפי להביע תדהמתי״. מנחם הלג׳נד, האיש והאגדה, סדרת כתבות מרגשת ומרתקת במיוחד לאלו בינינו המכירים את רוב הנפשות הפועלות.
זורק ת׳ כפפה לרועי (לפני הגיוס) ולמתן (לפני ההתעופפות חו״לה הבאה): מנחם יהיה בשנה הבאה בן 80 ולדעתי זה הזמן לפתוח בקמפיין ציבורי שבסופו הוא ייקרא להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. פרס ישראל גם ראוי אבל נראה יותר מסובך להשגה.
מנסיווני אני יודע שיש תקדימים מהעבר של ״יורדים״ עאלק שהדליקו משואה, כמו מתוקה בנג׳מין, שיסדה בלוס אנג׳לס מפעל חינוכי מפואר ובתי ספר לעשירי העיר במימון משפחת מילקן.
תארו לכם את רייטניג טקס הדלקת המשואות בירושלים אם מנחם יהיה אחד מהמדליקים – ודאי ודאי המדליק מכולם. יש מישהו שמוכן להרים את הכפפה? אם כן יש לי דיבור בלשכת השרה מירי גרב (הונסט טו גוד)
אני בעד טוטאלי
נצל את הדיבור איתה ותאמר לה שהיא בושה וחרפה
יופי של סיפורים, מל!
אישית, הייתי משמיט את העניין עם אימו של נתנאל כי אתה לא יודע מי יקרא את זה והוא בטח לא שמח לראות כאלו מילים על אימו – אבל איתך כבר למדנו שאתה לוקח את כל החבילה וככה זה – לא תשנה בחור בן (כמעט) 80.
עוד מילה לזכות דה-באזר ותבורי הצדיק שלא רק שהוא קיבוצניק אוהד ליברפול (פעמיים כי טוב), אלא גם היה, מכיר ומוקיר את מונטריאול כאחת הערים הנהדרות בעולם (ועל זה נאמר – פעם שלישית גלידה). האמת שמלבד קרמר וזילברבוש אין שם מספיק כתיבה על כדורסל מאז שעזבת. אני נהנה שם גם מגרייזס ומהשחמט של אייל סגל.
ומילה אחרונה לזכות האתר הנהדר הזה שנותן במה לרבים וטובים ומאפשר דיונים מעניינים ודעות מנוגדות. מנחם – יצאת צדיק!
מנחם אני אמנם עמוק ב hibernation של עונת המלפפונים אבל סופר כיף לקרוא תמיד. את כולם. ככל שעוברות השנים אני לומד יותר ויותר להעריך את אומנות הכתיבה מעל אומנות הדעה. אני הרבה יותר נהנה לקרוא כותב שאיני מסכים איתו כלל אך הוא קולח זורם ויצירתי על פני עוד גרפומן שיורה קלישאות לכל עבר. והקמת פה צוות לתפארת.
אשאר קורא נאמן כל עוד אוכל וכותב לא נאמן שחוטא בסטוצי כתיבה על פי המוזה.
אני סוגר בימים אלו שנה של קריאה באתר, למרות שאני לא מגיב כמעט בכלל אני מאוד אוהב את האתר ואת הסגנון כתיבה של מנחם.
בעולם הספורט הישראלי דה באזר הוא המקום היחיד שבו ניתן לקרוא מאמרים נורמלים על כדורגל ישראלי וזה הייחוד שלו, לגבי שאר הכתבות בו אני פחות מעניין ומאז שנהייתי קורא קבוע פה אז הכתבות על הכדורסל שם נראות לי מאוד חיוורות.
בכל מקרה הלוואי שיהיו לנו עוד המון שנים איתך מנחם, השבוע פורסם שמצאו אדם בן 144 אז יש לך עוד זמן.
קראתי את סדרת המאמרים (המרתקת למדי) ואת התגובות ולא נותר לי אלא לתהות מה גורם לאנשים להודיע קבל עם ועולם עד כמה הם לא אוהבים מישהו או משהו (דה באזר במקרה זה).
אין עוד דרכים לשבח את האתר הזה (שהוא מצוין לכל הדעות) בלי להשמיץ וללכלך אתר אחר?
ולמען הסר ספק, התכוונתי למגיבים ולא למנחם לס.
את מנחם למדנו לקבל על הטוב ועל הרע וממילא מבחינתו מערכת היחסים עם דה באזר היא חלק מהסיפור שהוא מספר. מה גורם למגיבים להתבטא בבוטות כזו, על גבול הגסות, את זה אני באמת לא מבין.
ה-0 פוסטים ליד השם שלי הם רק כי איני יודע להשתמש ולהעלות לבד. אני צריך למצוא לי גם מישהו שיסביר לי מנחם.. כמובן שאני גאה במספר האמיתי 🙂
אני גאה בכל כתבה וכתבה שרשמתי לאתר הזה. כבר ציינתי רבות שאני חייב לך, מנחם, ואני אמשיך לציין זו.
האתר והפרויקט שלך הם מדהימים ואני מאושר שיצא לי לקחת חלק בעוד צעד קדימה של האתר – סיקורים חיים מאולמות ברחבי אמריקה.
רק שנמשיך!
סוף סוף יצא לי לקרוא את הפוסט ואני רואה שקיבלתי סעיף משלי !!!
כנראה שאני עושה משהו נכון והמסקנה המתבקשת היא להמשיך ולתקן את כל הטעויות של מנחם.
טוב, את רובן – בכל זאת אני צריך קצת זמן לעצמי…
נהניתי לקרוא ולדעת את ההיסטורייה של האתר, זה מרגיש כמו פוסטי פרידה???
שוב, תודה לכולם על התגובות המפרגנות (והפחות מפרגנות)
מנחם, היית הגיבור שלי שהייתי ילד (ובהזדמנות זו אני רוצה להתנצל בפניך ובפני העייריה על כך שגנבתי את כל הספרים שלך מהספרייה העירונית). היית הכותב האהוב עלי ולמדתי המון על ספורט ממך. נעלמת וחזרת פתאום בדה באזר, וכשעברת להופס עברתי איתך ואני עדיין מאד מאד נהנה לקרוא אותך ואת שאר כותבי האתר. בשנים האחרונות נטשתי מאד את ״ספרות הספורט״ (משפחה, עבודה וכו…) ואתה החזרת לי את החדווה. אין יום שאני לא בדוק את האתר.
לגבי דה באזר – אני מאזור השרון, אשכנזי, בוגר תואר מתקדם מאוניברסיטה אמריקאית (טופ 10), וכיום אני בכיר בחברת היי טק מצליחה בארה״ב. על פי התאור שלך אני אמור להיות חובב דה-באזר. אני לא. וגם לא אף אחד מחברי שעונים גם הם על ההגדרה שלך. אני עדיים בהלם מזה שיש להם אותו מספר קוראים כמו להופס (או אפילו יותר??)מדובר באתר הספורט המכוער ביותר שראיתי בחיי. אני מעדיף לראות שעה של סרטון יו טיוב שמקרין אשכים בתקריב מאשר לבלות חמש דקות באתר המכוער שלהם. בעיקר כי אני מפחד להתעוור
כשאני מתגבר על הפחד מעיוורון ואשכרה מנסה לקרוא את האתר, אני בד״כ חוטף כאב ראש והזעה מוגברת כתוצאה מהמאמץ הכמעט לא אנושי של הכותבים הלא משהו שלהם לייצר איזושהיא אינטלקואליזציה של ספורט. התוצאה הסופית מכוערת מאד. אני בטוח שאם נורמן מילר היה בחיים הוא היה דוקר אותם.
תגובה מגעילה ברמות
דווקא תגובה בסדר ואפילו מצחיקה. קצת הגזים עם הדקירה למרות שאני מבין את הרפרנס.
מנחם, בנית קריירה מפוארת שכולנו נהנים ממנה מזה שנים וממשיכים ליהנות, לעוד הרבה שנים – בזכות הקול הייחודי והאותנטי, בזכות התשוקה והכנות (אמת פנימית), בזכות הידע והסגנון והפרספקטיבה וההשקעה. גם האתר הזה הוא פרויקט נפלא ומיוחד. אני נהנה לקרוא גם כותבים נוספים כאן, חלקם מצוינים.
מצער לקרוא חלק מהתגובות ביחס לדה באזר, אתר שבו כותבים אנשים מתוך אותה התשוקה הפנימית, האהבה לספורט והשיתוף. כל אחד בדרכו וכל אחד (כמובן גם הקוראים) לפי טעמו. חלק מהתגובות כאן אינן מכבדות את האתר הזה, בוודאי שלא מוסיפות לו דבר, ומעידות על אהבת משהו אחר, שאיננו רוח הספורט. חבל.
למה בעצם אנחנו כותבים? כביטוי עצמי, כשיתוף, בחיפוש אחר משהו בתוכנו, מתוך ראיית משהו מאוד חיובי שאפשר להיאחז בו, כמפלט משגרה ומדאגות, אנו מקווים שהדברים, לפחות מדי פעם, גם ייגעו, יעוררו עניין או הזדהות. אלו בעצם אותן הסיבות שבגללן אנחנו אוהבים את הספורט, שהוא כלום ללא הרוח האנושית וההשראה, הדמויות והסיפורים, הרגש והדמיון. כשאנחנו כותבים אנחנו משקיעים, חושפים את עצמנו ומעמידים את עצמנו לביקורת. עוד לא היה כותב שהצליח לרצות את כולם. גם לא נכון מצדו של הכותב האותנטי לחתור לכך. כי שם יאבד את העיקר.
זכרו שמקור המילה to compete היא במילה הלטינית cum petere. cum – ביחד. petere – לחתור to strive. התחרות מאפשרת לך למצוא ולהוציא את המיטב מעצמך. היא כלי הממריץ אותך לנסות לחדש ולשפר. לעומת זאת, כשאתה משתדל להקטין את האחר כדי להאדיר את עצמך – זה כבר משהו אחר לגמרי. בתחרות מסוג כזה כולם מפסידים.
בהצלחה ונמשיך ליהנות ולחתור ביחד.
מנחם עשית לי חשק לכתוב, הייתי תסריטאי פעם והסיבה שלא כתבתי טור להופס נכון להיום היא שאני לא לוקח על עצמי דברים שאני לא יכול לעמוד בהם.
אבל תודה שהחיית את החידק .